לפי ברנרד לואיס, בספרו המזרח התיכון והמערב, הציגו בשנים האחרונות הוגים בני המזרח התיכון את השאלה: לאן מובילה התמערבות זו? זוהי שאלה כי אף אנו, בני המערב, נשאלנה. רגילים אנו בעולם המערבי – יותר ויותר ככל שמרחיקים לכת מערבה – לראות את עצמנו כמופת למעלות טובות ולקידמה. להיות כמותנו, פירושו להיות טוב; להיות שלא כמותנו, פירושו להיות רע. להידמות לנו יותר, פירושו להשתפר; להידמות לנו פחות, פירושו להישחת. ואולם אין זה בהכרח כך. כאשר מתנגשות ציביליזציות זו בזו, גוברת תמיד האחת, ואילו האחרת מתמוטטת. אידיאליסטים ואידיאולוגים עשויים להכביר דברים על "צירוף האלמנטים הטובים ביותר" משני הצדדים, אך התוצאה הרגילה של התנגשות מעין זו היא דווקא הזדווגות האלמנטים הגרועים ביותר.
מגע המערב במזרח התיכון הביא להישגים גדולים ולבטח יביא עמו הישגים נוספים – של עושר ורווחה, ידע ופתיחת דרכים חדשות שהיו לפני כן סגורות בפני בני המזרח התיכון. אלא הן דרכים טובות, אף שלא תמיד ברור לאן הן מוליכות.
ההתמערבות – מלאכתם של בני המערב ויותר מזה של המתמערבים – הביאה עמה תופעות לוואי בעלות אופי מפוקפק ביותר. אחד מאלה, היא הפירוד והפיצול הפוליטי באיזור. עד התקופה המודרנית שרד במזרח התיכון סדר פוליטי ממוסד, שבו שלט השאח בפרס, והסולטן היה הריבון או המושל העליון בכל השאר. ייתכן שלא תמיד היה הסולטן אהוב על נתיניו, אך כיבדוהו, וחשוב מזה – הוא התקבל על הכל כריבון החוקי של האחרונה שבאימפריות המוסלמיות הגדולות. הסולטן סולק והאימפריה נהרסה. במקומו באה סדרה של מלכים, נשיאים ודיקטטורים, שהצליחו למשך זמן מה לזכות בהסכמתם ובתמיכתם של עמיהם, אך מעולם לא באותה הסכמה בלתי מפוקפקת בזכותם לשלוט, שממנה נהנו הריבונים החוקיים משכבר, שפטרה אותם מן הצורך בדיכוי אלים של אוכלוסייתם, הן בפוליטיקה דמגוגית.
יחד עם החוקיות והנאמנות הנושנות, איבדו עמי המזרח התיכון גם את זהותם המשותפת העתיקה. במקום להיות בני המדינה המוסלמית האימפריאלית בת אלף השנים, מצאו עצמם כאזרחים מן השורה של שטחי חסות ואחר כך מדינות לאומיות – מרביתן ישויות שההיסטוריה לא ידעתן לפני כן, ושרק עתה החלו להכות שורשים בתודעת עמיהן וברגשי הנאמנות שלהם.
ערעור הסדר הפוליטי הישן והתמוטטותו נתלוו בתהליך מקביל של פיצול חברתי ותרבותי. הסדר הישן אולי התמוטט והלך, אך הוא פעל עדיין, עם מערכת מוסכמת של נאמנויות ותחומי אחריות בקרב הקבוצות והמעמדות השונים בחברה, שקשרה אותם אלה לאלה. קווי האופי הנושנים נהרסו, הערכים הישנים הושמו ללעג ונזנחו; במקומם יובאה מן המערב מערכת חדשה של מוסדות, חוקים וסטנדרטים, שנותרה במשך זמן רב זרה ולא מתאימה לצורכיהם, לרגשותיהם ולשאיפותיהם של העמים המוסלמיים במזרח התיכון. יתכן מאוד כי שינויים אלה היו "מחוצים" ו"הכרחיים", מונחים בהם משתמשים ההיסטוריונים. אולם בעינה עומדת העובדה, כי הם הביאו בעקבותיהם תקופה של חוסר-דמות וחוסר יציבות שהזיקה רבות לאופי המדיני והחברתי של המזרח התיכון.
התוצאות הכלכליות של ההתמערבות ידועות היטב, ולפיכך נזכירן אך בקצרה: ריבוי האוכלוסייה עד סף ההתפוצצות, בעיקר במצרים, בלא שיהיה מלווה בהגדלה מתאימה באספקת המזון; הפער המתרחב והמתבלט בין עשירים לעניים; יצירת שאיפות ותאוות חדשות, במהירות רבה יותר מאשר יצירת האמצעים לספקן. לחצים אלה גברו והלכו למשך זמן מה בעבר; בימינו הגיעו לנקודת משבר.
מסע בזמן 