היום דווח בתקשורת שארבעה בני אדם נרצחו בפיגוע משולב של דריסה ודקירה בבאר שבע. דווח שהמחבל הוא בדואי תושב אזור חורה שהיה במאסר בעבר בגין עבירות ביטחוניות, ומוכר למערכת הביטחון כתומך דאעש. המחבל נורה על ידי נהג אוטובוס ואדם נוסף שעבר במקום. אירוע הזה הוא חלק מתופעה רחב של מה שנקרא "המפגע הבודד". ברצוני להביא פה התייחסות מעניינת לתופעה זו שנכתבה לפני כשש שנים.[1] לדעתי הם רלוונטיים גם כיום.
בשנים האחרונות ראינו אנשים יחידים, זוגות או קבוצות קטנות מאוד, לפעמים אחים ודודנים, לרוב מופרעים מבחינה פסיכולוגית, שמקצינים את דעותיהם בתוך זמן קצר אחרים שהתקשרו עם זרימות ג'יהאדיסטיות או אחרות ברשת. ואז הם יוצאים ומבצעים מעשי אלימות בקנה מידה גדול נגד אזרחים חפים מפשע; מרביתם מצהירים על השתייכותם לקבוצה הדוגלת בג'יהאד או במשהו אחר רק לאחר מעשה.
נראה שהזרימות הגלובליות המואצות ברשתות החברתיות משלהבים כמה אנשים שחיים בשולי החברה, מעניקות להם השראה ודוחפות אותם למעשי אלימות של גיבורים לדעת עצמם. הם רוצים לרדת מהבמה בקול ענות גבורה, כדי שכל העולם יזכה לראותם – אף על פי שאינם חברים רשמיים בארגון כלשהו.
האסטרטג ג'ורג' פרידמן, יושב ראש חברת המחקר ג'יאופוליטיקל פיוצ'רס, מסביר מדוע הזאבים הבודדים והקבוצות האלה הם כנראה עתיד הטרור ומדוע קשה להרתיע אותם. לטענתו, בעשור שלאחר האחת עשרה בספטמבר, "האסטרטגיה של ארצות הברית התבססה בעיקר על זיהוי ארגוני טרור והשמדתם […] ההנחה הייתה שהטרור זקוק לארגון. ההתקדמות לפי אסטרטגיה, התפרשה כזיהוי ארגון או תא שתכננו פיגוע טרור ושיבושם או השמדתם […] במישור המבצעי, האסטרטגיה פעלה. מחבלים זוהו ונהרגו. עם שיבוש הארגונים והשמדתם, פחת הטרור – ואחר כך גאה שוב".
הסיבה לגאות המחודשת היא הקלות שבה יכולים ההורסים להתחבר אלה לאלה עכשיו ולפעול על דעת עצמם. כתוצאה מכך, ארגונים כמו דאע"ש תלויים פחות במבנה פיקוד ושליטה ויותר במתן השראה – הארגון מחמם את המולקולות דרך הרשתות החברתיות, ואחר כך יושב בנחת ונהנה מההצגה.
כדברי פרידמן, "בעיית היסוד הייתה אי הבנה עיקשת של מהות האסלאמיזם הקיצוני. זוהי תנועה, לא ארגון". לארגונים אפשר להסתנן, לפורר את מבנה ההנהגה שלהם ולחסל את מפקדותיהם. הרבה יותר קשה לעשות זאת לתנועה מבוזרת. זוהי הסיבה לכך שלמרות הכרזותיו התכופות של הפנטגון על חיסון בכיר בדאע"ש זה או אחר, התנועה ממשיכה להתקיים.
"במשל 15 שנה, המיקוד המבצעי מבחינת ארצות הברית היה הריסת ארגוני מחבלים", הוסיף פרידמן. "הסיבה היא שהשמדת קבוצה כלשהי יוצרת מראית עין של התקדמות. אבל כל אימת שמושמדת קבוצה, קמה קבוצה אחרת במקומה […] העוצמה האמתית של הטרור האסלאמיסטי היא התנועה שהארגון קם מתוכה וניזון ממנה. כל עוד התנועה קיימת, כל הצלחה בחיסולו של ארגון היא זמנית במקרה הטוב, ובפועל, אשליה גרידא".
בשלב זה צריך להיות ברור שהגישה המקובלת על ארצות הברית, המבוססת על מבצעי כוחות מיוחדים להבסת התופעה הזאת, אינה מצליחה. הדבר היחיד שאולי יוכל לפעול, טען פרידמן, הוא "הפעלת לחצים על מדינות מוסלמיות על מנת שייחלצו למלחמה נגד הג'יהאדיסטים, ועל זרמים אחרים באסלאם, על מנת שיעשו זאת גם הם. הלחצים חייבים להיות עזים, התגמולים צריכים להיות ממשיים. ההסתברות שזה יפעל נמוכה. אבל היחידים שיוכלו לחסל את התנועה הזאת הם מוסלמים". כדי להרתיע הורסים מסוג זה, קו ההגנה הראשון צריך להיות משפחותיהם, הפסיכיאטרים שלהם, מוריהם ושכניהם, שיוכלו להבחין בשינויים בהתנהגותו של האדם מהר יותר מכל סוכנות ביון. צריך כפר כדי להרתיע הורסים מסוג זה.
[1] מדובר בדברים שלקוחים מספרו של תומאס פרידמן, סליחה שאיחרת, שיצא לאור בשנת 2016 (הספר יצא לאור בעברית שלוש שנים לאחר מכן ב-2019.
מסע בזמן 