בתחילת 2021 העלה גיא זוהר סרטון ובו עסק בדיון החוזר ונשנה בשאלה האם תם עידן הגנרלים. לפי דבריו, שאלה זו נשאלת כבר עידן שלם. ברצוני להביא פה דוגמה נוספת לכך שהדיון התקיים גם ב-2008.
להלן חלק ממאמר דעה שכתב זאב שטרנהל בעיתון הארץ מה-29 לאוגוסט 2008:
על רקע הבחירות הפנימית בקדימה וההכנות למערכת הבחירות הכלליות, שככל הנראה אינה רחוקה, יש עניין מיוחד בהתבוננות בהתנהלות של אנשי הצבא בפוליטיקה. אכן, מה נותר באמת מהאלופים ומרבי האלופים כשהם פושטים את מדיהם ואפשר לראותם כפי שהם באמת, בגודל טבעי ובלי שיוכלו להתבצר מאחורי שפת קודים של יודעי סוד?
הנושא חשוב לא רק בשל המעמד שתובעים לעצמם אנשי הצבא בפוליטיקה, אלא גם כדי ללמוד מה ניתן לצפות מאלה שעדיין מפקדים על הצבא וגורמים לאזרח הרגיל להתקפל בפני סמכותם.
הרמטכ"ל ושר הביטחון שאול מופז הגיע למעמדו רק בשל שנאתו של יצחק מרדכי למתן וילנאי. אלמלא התמנה לרמטכ"ל, לא היה מעולם נעשה שר ביטחון. בחייו האזרחיים בלט מופז לא רק בבינוניותו, אלא באופי חלש ובחוסר נאמנות. ספק אם יש מי ששמע אצל האיש האפור הזה רעיון מקורי אחד. הוא מנופף בניסיונו, אך הניסיון אינו יכול לחפות לא על העדר שאר רוח ולא על אופורטוניזם, כמו בבגידתו בליכוד בימים שבהם התמודד על הנהגתו.
הוא הדין בעוזי דיין. גם מדמותו אפשר ללמוד, כי ביום שלוחם עובר לחיי אזרח, נמסים האומץ, הנחישות והדבקות במשימה. אפילו עמי איילון, איש ראוי, הגון וישר, אינו מצטייר כהצלחה מסחררת. ניסיון צבאי מלמד מעט מאוד על דפוסי התנהגות צפויים, או על כושר מנהיגות שלא במסגרת ארגון היררכי.
המקרה העצוב ביותר, כי הוא משרה על החברה כולה אווירה קשה של החמצה – הוא זה של אהוד ברק. בכישרונו האישי, באינטליגנציה שלו ובאופקיו הרחבים עולה ברק על כל אנשי הצבא שנכנסו לפוליטיקה בדור האחרון. אך החיים פינקו אותו יותר מדי.
ברק הוא נציג מובהק של דור שלם שהכול הלך לא בקלות, ולכן אין לא סבלנות לעבודה פוליטית אפורה, אין לו אורך הרוח הדרוש למנהיג והוא אטום לחוליי החברה. הדגש האינסטינקטיבי של התקוממות נגד אי צדק זר לו; לכן אין סיבה שאנשים שכשלו במלחמת הקיום, או שהמזל לא האיר להם פנים, ייתנו אמון בו.
השורה התחתונה היא, שהחממה הצבאית כשלעצמה אינה מכשירה להנהגת המדינה. כראש מפלגה היה יגאל ידין לבדיחה, כאשר משה דיין ניסה את כוחו באופן עצמאי הוא כשל לחלוטין, ואילו מ"הישגיו" של אריאל שרון, ממלחמת לבנון הראשונה ועד להתנתקות, דרך ההתנחלות, קשה להתפעל. אפילו הצלחתו של יצחק רבין הייתה חלקית מאוד. שטרנהל מסכם ואומר שמוכרחים להודות, שאחרי 60 שנות קיום המדינה היבול אינו מזהיר.
עד כאן דבריו. והנה ב-10 לפברואר 2009 נערכו הבחירות לכנסת התשע-עשרה. עוזי דיין שהצטרף לליכוד הוצב במקום לא ריאלי ולא נכנס לכנסת, אבל במקומו התבלט גנרל אחר, משה (בוגי) יעלון. שאול מופז הפסיד בבחירות לראשות מפלגת קדימה ונכנס לכנסת במקום השני ברשימה. עמי איילון פרש ממפלגת העבודה ובסופו של דבר לא התמודד לכנסת. אהוד ברק עמד בראשות מפלגת העבודה ונכנס לממשלתו של בנימין נתניהו בתפקיד שר הביטחון. חוץ מעוזי דיין, אף אחד מהם אינו חבר כנסת כיום וגם הוא נכנס לשם יותר מעשר שנים לאחר מכן.
מסע בזמן 