אשליית ישראל אחת

ב-2 למרץ 1999 כתב רן כסלו בעיתון הארץ מאמר בשם "אשליית ישראל אחת" והעלה את השאלה למה הקים אהוד ברק את ישראל אחת. לפי דבריו ,את התשובה יש לחפש בקונספציה, ביסודה מונחים געגועים למפא"י ההיסטורית של דוד בן-גוריון – או בגלגולה המאוחר יותר, לעבודה של לוי אשכול וגולדה מאיר – שניצחו פעם אחר פעם בבחירות בעיקר בשל היותן סופרמרקטים של דעות. הן היו מאין שובך משותף, שחיו בו זה לצד זה נצים טורפים כמו גלילי, דיין ופרס של אז, ויונים צחורות כמו לוי אשכול, פנחס ספיר ואפילו יוסי שריד.

אלא שלפי טענתו, לנוסטלגיה הזאת, כמו לכל נוסטלגיה, יש מגרעת אחת: היא לא מתחשבת  בהיסטוריה ובשינויים שהיא מחוללת. מפא"י והעבודה של אז פעלו במציאות שבה השלום עם ארצות ערב ועם הפלשתינאים היה בגד תיאוריה או חלום ורוד. היום הוא נעשה חלק מהמציאות. עם תאוריות אפשר להתווכח, עם מציאות יש להתמודד. כלומר, לעמוד מצד זהאו אחר של המתרס, לא משני צדיו.

משום כך אין עוד מקום לסופרמרקטים הרעיוניים, שאליהם מתגעגע ברק, לפחות בעניין העיקרי העומד להכרעה בבחירות הקרובות: סיום סכסוך הדמים עם הפלשתינאים וכינון שלום עם מדינות ערב, כולל סוריה, גם במחיר ירידה מרמת הגולן.

לפי דבריו של סיון, ברק מנסה ליצור אשליה של סופרמרקט באמצעות הקמת ישראל אחת, כמו גם על ידי הבטחותיו להקים אחרי הבחירות ממשלת אחדות ובריחה מהתמודדות חזיתית עם הנושא העיקרי. משום כך הוא משתדל לטשטש את הניגודית בין שמאל לימין בנושא הזה ומעדיף להתמקד באבטלה ובמשבר האשפוז.

אבל, הוא מוסיף, הכישלון הצורב ביותר של בנימין נתניהו ושל ממשלתו היה דווקא בעניין העיקרי הזה. זו גם הסיבה הישירה לנפילתו. ברק והעבודה כאילו עושם הכול כדי להשכיח את העובדות הללו. למרבה האירוניה, דווקא נתניהו שמעלה את השלום והביטחון לראש מערכת הבחירות שלו. מולו לא עומד בעצם איש. אם ימשיך כך הוא יפסיד בבחירות, עם דוד לוי ובלעדיו.

בסוף כמובן אהוד ברק ניצח…