לפי דני פילק וגיא בן-פורת, במאמר שכתבו בזמן ישראל ב-8 לאוגוסט 2020, הבעיה היא לא בבנימין נתניהו, אלא באידאולוגיה והתפיסה המדינית אותה קידם וייצג. אותה תפיסה ניאו-שמרנית, שחיברה בהצלחה (לשיטתו, לשיטתם) בין ניאו-ליברליזם, לאומנות, ומדיניות חוץ ניצית.
לדבריהם, בניגוד למעשיות ה"שוק החופשי", המדינה מתערבת תדיר להבטחת קיומו ולמנוע משברים. אולם כשמתחולל משבר ונשחק האמון בין אזרחים ובינם למדינה, פונה המדינה למשאבי סולידריות ושיתוף פעולה שהוקרבו זה מכבר לטובת התחרות והיעילות.
כמו כן, הדבקות במחויבות הניאו-ליברלית להוצאה ממשלתית נמוכה הניבה את הגישה הקמצנית ביותר בקרב המדינות המפותחות, שהובילה לאובדן פרנסה של מאות אלפים ולקריסת עסקים. הממשלה לימדה את כולנו שיעור בהעדר מוחלט של סולידריות.
מכאן, יש גם אולי לקח לאלה המבקשים להחליף את נתניהו. זה לא (רק) האיש, זו השיטה. לפני כמאה שנה היה העולם במצב דומה, עידן ליברלי של כלכלת שוק ויציבות פוליטית התחלף במשבר כלכלי וסדרה של משברים פוליטיים ומלחמות. המשברים, ואבדן האמון בליברליזם וכלכלת השוק בראשית המאה העשרים הביאו לסדר יום פוליטי, כלכלי וחברתי חדש, שבין היתר צמצם את אי השוויון באמצעות מיסוי פרוגרסיבי ומוסדות רווחה. מאחורי סדר היום החדש הזה, כדאי להזכיר, עמדה השקפת עולם חברתית ותכנית כלכלית.
האם כמו לפני מאה שנה יתחיל סדר עולמי חדש?
מסע בזמן 