מגפות בעולם המודרני

ישיבה בבית ללא אפשרות לצאת החוצה משאירה לך הרבה זמן למחשבות. למזלי הרב יש לי ספרים בבית כך שאני לא צריך ספריות על מנת לחפש ספרי עיון בשביל לימוד עצמי. אחד מהספרים שנמצא אצלי בבית הוא הספר תולדות הרפואה מהיפוקרטס ועד ימינו, שיצא בהוצאת רסלינג בשנת 2009. מצאתי בספר התייחסות מעניינת למגפות שברצוני להעלות כאן. יש לציין שהספר מתייחס לשנות התשעים של המאה העשרים כך שחלק מהדברים לא מעודכנים לימינו אלה. עם זאת, חלקם לדעתי עדיין רלוונטיים.

המאה העשרים נטו למקד מחקרים רבים במחלות גנטיות וכרוניות לאחר הניצחון על המחלות המדבקות, שהגיעו לשיאן עם הדברתן של האבעבועות השחורות  בשנות ה-70 של המאה ה-20. אך ביטחונה העצמי של הקהילה הרפואית התערער בכמה מקרים במהלך מאה זו: כך אירע למשל בשנים 1919-1918, שמגפת שפעת אלימה במיוחד נפוצה בעולם וקטלה בין 25 ל-50 מיליון בני אדם. אחריה באו מגפת דלקת מוח לטרגית (זיהום של המוח ושל חוט השדרה) וגל נוסף של שפעת קטלנית בשנת 1920. עדיין לא ניתן מענה מספיק לשאלות כיצד ומדוע הפכה השפעת לפתע למחלה קטלנית כל כך (במיוחד למבוגרים צעירים), וגם לא הוסבר הקשר בינה ובין דלקת המוח הלטרגית.

לעומת זאת, המפגש בין הרפואה המודרנית למחלת הפוליו הניב תוצאות חיוביות יותר. פוליו היא מחלה נגיפית עתיקת יומין של המין האנושי, אבל מגפות של פוליו נהיו נפוצות רק לקראת סוף המאה ה-19 משום כך האמינו רבים שמדובר במחלה חדשה, והמגפה הגדולה בני-יורק בשנת 1916 זרעה את החשש שמה הפוליו יהיה הגרסה המודרנית של הדבר, בייחוד לאחר שהתברר שהמחלה החלה לפקוד גם מבוגרים. חששות כאלה נרגעו בהדרגה עם ההכרה שבעבר הו רוב הילדים מחוסנים על ידי המחלה עצמה, העובר מהפה למערכת העיכול והצואה. שיפור שלתנאי התברואה מנע במקרים רבים את החיסון, והא שהיה אחראי לעלייתה המהירה של המחלה. פיתוחם של חיסונים הוביל לירידה חדה בשיעור החולים בעולם המפותח, וכן באזורים רבים של העולם המתפתח.  בשנת 1994 הוכרזה אמריקה כנקייה מפוליו לאחר שנתיים שבהן לא נרשמו מקרים של המחלה, וארגון הבריאות העולמי קיווה להכחיד את המחלה כליל עד שנת 2000.

ואולם, התברר שהרפואה חסרת אונים לנוכח מחלה אחרת. כפי שקרה בתחילה עם הפוליו, גם תסמונת הכשל החיסוני הנרכש (איידס) נחשבה מחלה חדשה. לרוע המזל, מחולל המחלה, נגיף הכשל החיסוני (HIV), עובר מוטציות בקצב מהיר עוד יותר מנגיף השפעת, דבר המונע את פיתוח של חיסון למחלה ומקשה על פיתוחן של תרופות אנטי-ויראליות יעילות. ראשית זוהה הנגיף HIV-1 (1982), אף על פי שבמבט לאחור נראה שהמחלה כבר החלה להתפשט לאיטה עוד שנים קודם לכן. גורם ההדבקה העיקרי של רוב תת-סוגי המחלה היה מגע מיני הומוסקסואלי ומגע עם דם ומוצרי דם נגועים. בשנת 1985 זוהה במערב אפריקה HIV-2. דפוסי ההדבקה של נגיף זה נגרמו גם כאן על ידי יחסי מין הומוסקסואליים. HIV-1 ו-HIV-2 נפוצים כיום ברחבי העולם כולו, אבל נראה שמקורם באזור אפריקה שמדרום הסהרה, שם התגלו נוגדנים לנגיף בדם שאוחסן כבר בשנת 1959, ושם אובחנו רוב המקרים הידועים בעולם בשנת 1995.

מאחר שנגיף האיידס פוגע המערכת החיסונית, החולים נופלים קורסן לעתים קרובות למחלות כגון דלקת ריאות, שחפת וזיהומים נוספים. אבל האיידס הוא מחלה בפני עצמה, אף שעשר שנים או יותר עשויות לחלוף מזמן ההדבקה ועד שהמחלה תתחיל להתבטא באופן שלפחות עד כה הוא קטלני לחלוטין. הפוגה זו בהתפתחות המחלה מקשה על חישוב תפוצתה, ולכן תחזיות בנוגע לעתידה תלויות במידה רבה באומדנים גסים, אך אפילו האופטימיות ביותר שבין התחזיות קובעות שמיליונים ימותו מאיידס. חלק מהתחזיות קובעות שמבחינת התמותה הכללית יהיה האיידס הרוצח הגדול ביותר בתולדות האנושות.

מחלות נגיפיות קטלניות נוספות התגלו באפריקה, וביניהן אבולה, לאסה, מרבורג, וקדחת עמק הריפט. באמריקה הדרומית התגלו מחלות אחרות, כגון הקדחת המוראגית הבוליביאנית  והארגנטינאית. ייתכן מאוד שבדומה לאיידס, אחת או כמה מהן יתפשטו ברחבי העולם. במובן מסוים הן נחשבות מחלות תרבות, במקרה זה של העולם המתפתח, שבו אוכלוסיות חלשות גדלות בקצב מהיר ומחלות כרוניות של הגילאים המתקדמים מצטרפות למקום השני בצד זיהומים קשים.