ב-2 לפברואר פורסם באתר של המכון למחקרי ביטחון לאומי מאמר מאת גלעד שר, ענייננו בהשוואה תמציתית של התוכנית לעיקריות שבקודמותיה, על-פי הרכיבים המוצעים לפתרון כל אחת מסוגיות הליבה שבמחלוקת. להלן סיכום דבריו:
סוגיות הליבה שבמחלוקת, אשר נועדו לפתרון במשא ומתן על הסדר הקבע, נותרו בעינן בשני העשורים האחרונים, ובחלקן אף גדלו הפערים בין הצדדים במקביל להתפתחויות בשטח ובמציאות הגיאו-פוליטית. לאורך השנים הציע הממשל האמריקאי, תחת נשיאים רפובליקנים ודמוקרטיים, כמתווך העיקרי (ולעתים, היחידי) בין ישראל לפלסטינים, כמה מתווים עיקריים. כולם כאחד היו מבוססים על הגעה במשא ומתן להסדר קבע שיתבסס על עקרון שתי מדינות לשני עמים, שטחים תמורת שלום, ברוח החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338.
קו ישיר ורציף מחבר את תוכנית האוטונומיה של ממשל קרטר מ-1978, שנכללה במסגרת להסכם השלום בין ישראל למצרים, דרך אוסלו על נגזרותיו, ועד תוכנית טראמפ. ואולם, הנשיא טראמפ שינה איזונים פנימיים והיטה את ההצעה האמריקאית בכבדות ובאופן ברור לכיוון העמדה הישראלית, תוך היוועצות הדוקה עם ישראל, על חשבון הפלסטינים. האם זו תהיה מדיניות שיאמץ כל מי שיישב בעתיד בבית הלבן? זו שאלה פתוחה.
לקריאת המאמר השלם לחץ כאן.
מסע בזמן 