לפי ויקיפדיה, מסילת הרכבת לאילת הוא פרויקט מסילתי שמטרתו לחבר בין מרכז ישראל לאילת בקו רכבת חשמלי. הפרויקט מורכב ויקר וצפוי לכלול 63 גשרים באורך כולל של 4.5 ק"מ ו-5 מנהרות באורך כולל של 9.5 ק"מ, ביניהן מנהרה ארוכה שתחילתה באזור ממשית וסופה בערבה. המרחק בין תל אביב-יפו לאילת עומד על 380 ק"מ, והתכנון מדבר על שעתיים נסיעה במהירות של עד 300 קמ"ש. הקמת קו רכבת לאילת החלה כבר בשנות ה-60 של המאה ה-20 (מסילת הדרום), אך נפסקה בשנת 1977, במרכז הנגב במרחק של 170 ק"מ מהעיר. הפרויקט המוצע מבוסס בחלקו על שדרוג מסילה זו.
עלות המיזם הענק כשבעה מיליארד ש"ח אך ייתכן שבסופו של דבר המיזם יעלה עד 40 מיליארד ש"ח. הוצאות המיזם כוללות רכישת ציוד נייד חשמלי, הכפלת מסילות קיימות (באר שבע-דימונה), שדרוג מסילות, חשמול מסילות וסלילת 240 ק"מ חדשים, העלות אינה כוללת את החיבור לאילת שכנראה יתבצע על ידי חפירת נמל התעלה חדש, שסביר שיהיה נתון במחלוקת, לאור השלכותיו על העיר אילת ועל מפרץ אילת.
אך לפרויקט זה היסטוריה ארוכה שהחלה כבר במחצית השנייה של שנתו החמישים. עדות מעניינת לקח נמצאה לאחרונה בארכיון המדינה. ב-27 במרץ 1957 פורסם בעיתון הארץ תזכיר של משרד החוץ לפיו יש צורך בקו רכבת לאילת. לפי התזכיר, שנכתב על ידי החטיבה הכלכלית במשרד החוץ, ההוצאות הגבוהות של התובלה היבשתית יגבילו את היקף סחר החוץ דרך נמל אילת בשנים הקרובות (חוץ מדלק) ל־30—40 אלף טון לשנה, עד להנחת מסילת הברזל אילת – באר שבע.[1]
בתגובה לתזכיר שלח מנכ"ל משרד האוצר י. ארנון מכתב למנכ"ל משרד החוץ ולתר איתן ובו כתב שלאחר שקרא בעיתון הארץ כי לדעת משרד החוץ קו הרכבת לאילת חיונית מטעמים כלכליים לא נותר לו אלא לפרסם הודעות בעיתונות על המחשבות שיש למשרד האוצר לגבי מדיניות החוץ.[2]
בתשובה ענה לו ולתר איתן שמקור התעמולה לרכבת הוא בדין וחשבון של מר צור ממשרד המסחר והתעשייה וכן במכתב של מר צור אל מר אליצור מהמחלקה הכלכלית במשרד החוץ. כמו כן אמר:
"כי נדמה לי שלא תתנגד למסירת חומר אובייקטיבי ולפעולת הדרכה בקרב נציגי המדינה בחו"ל לגבי מדינה העומדת ברומה של ההתעניינות. הלא אנו מעוניינים להדגיש החשיבות של פיתוח אילת כלפי פנים וכלפי חוץ."
למכתב הוא צירף סקירה ששלחה מחלקת ההסברה של משרד החוץ לנציגויות ישראל בחו"ל עם ציון המקורות שעליהן התבססה. כמו כן הוא ציין שמדובר בחומר גלוי ולכן אין כל עבירה על חוקי הביטחון בזה שזה התגלגל לעיתון הארץ. הוא הוסיף עם זאת שמשרד החוץ לא מסר את הסקירה לעיתון." [3]
[1] הארץ, 27.3,1957, עמ' 4.
[2] מכתב י. ארנון למנכ"ל משרד החוץ, 31.3.1957, ארכיון המדינה, חצ-3107/12.
[3] מכתב ו. איתן לי. ארנון, 2.4.1957, שם. הסקירה עצמה לא נמצאת בתיק.
מסע בזמן 