מתישהו במהלך 1962 שלך יהושפט הרכבי[1] לדוד בן-גוריון מספר מסמכים שראוי לעיין בהם. להלן דבריו[2]:
- האמנה הלאומית[3]
נאצר[4] היה ער כל הזמן להעדר אידאולוגיה למהפכתו ולמשטרו. מהפכתו באה בעיקרה לטאטא גילויים שליליים, כאשר מטרות חיוביות לא היו ברורות. צורך זה באידאולוגיה גבר אצלו לאחר פרוק הקע"ם[5]. הסיבה למאמץ המיוחד לנסח אידאולוגיה נעוצה לדעת הרכבי בצורך שהוא חש למצוא לגיטימציה למשטרו. לגיטימציה זו הוא מוצא ברעיון שמשטרו מייצג את הרצון העממי. לשם כך הוא גם מקים מפלגה בצורה מלאכותית.
המסמך ארוך, אינו ערוך כראוי, ואולם במצרים רואים בו את התעודה הלאומית היסודית שלהם ומפארים אותה כבעלת חשיבות עולמית. זוהי הפרוגרמה הלאומית שבוודאי תתפוס אצלם את המקום של מגילת העצמאות. הוא ראוי שנלמד אותו כדי להבין את הלך הרוח במצרים.
- נאום נאצר בעזה[6]
הרכבי בדעה שלנאום זה חשיבות ממדרגה ראשונה בהתפתחות הסכסוך שלנו. אמנם, החשיבות היא יותר פסיכולוגית מאשר מעשית בשלב זה. נאצר מודה, בניגוד למנהיגי ערב שמתרברבים [שיש] להם תכנית להשמדת ישראל, כי אין תכנית כזו. הוא מצהיר שהבעיה הישראלית היא בעיה קשה מאוד (כלומר שאין פתרונה פשוט) וכי אינו רואה מקום למלחמה אלא כשההכנות יסתיימו וכי אין לצאת למלחמה אלא אם מובטח הניצחון. את ההכנות הדרושות הוא מתאר לא רק במונחים צבאיים אלא כחיסול הראקציונרים, גמר חידוש פני החברה הערבית מהבחינה המוסרית וגמר הפיתוח. כלומר הוא דוחה את יזום המלחמה לשנים רבות.
נוכל להעריך: 1) נאצר אינו נוטה להיגרר ל"מלחמה מהידרדרות". הוא מראה עצמו שליט במצב המעז לצאת כנגד המקובלות.
2) הוא אויב מסוכן ורציני המכין עצמו למלחמה ביסודיות.
3) המשענת של משטרו היא הצבא. דבר זה מעצמו מחייב אותו לתת לצבא אמצעים ואפשרויות התפתחות.
החשיבות הפסיכולוגית בדבריו נעוצה בכך שכאשר הוא דוחה את המלחמה היזומה לשנים, ומדגיש את הקשיים, הוא מעורר בערבים את הספק ביכולתם להשיג את מטרת חיסולנו. בוודאי שאינו מתכוון לכך. מתוך שכלי תעמולתו מוסיפים לחזור ולפרוט על האידאות שפיתח, יש בכך סימן להתחלת מדת תזוזה בפסיכולוגיה הערבית כלפינו. כאמור אינני [הרכבי] מיחס לכך חשיבות מעשית: חשיבות היסטורית אין ספק שנודעת לכך.
- מאמר אכרם חוראני[7]
המאמר מתאר דיונים שהיו בממשלת הקע"ם בישיבה שיש לנו ממנה כבר שתי נוסחאות – זו של חוראני וזו של היכל[8] (שופרו של נאצר).
הרכבי מפנה את תשומת הלב לדברים שחוראני מיחס לנאצר כי אם ישראל תשאב את מי הירדן מן הכנרת לא תוכל קע"ם למנוע זאת, משום שפעולת מניעה תחשב לתוקפנות.
במאמרי היכל וחוראני גם יחד נמסרים דברי נאצר לגבי הלקח שלמד ממלחמת סואץ – שהיוצא למלחמה צריך להבטיח שלא יראה כתוקפן. דבר שהערבים צריכים לקחת בחשבון בתכנם מלחמה.
[1] יהושפט הרכבי (1994-1921) – ראש אמ"ן (1959-1955) לאחר מכן שימש כמשנה למנכ"ל ראש הממשלה (עד 1962).
[2] הארכיון למורשת בן-גוריון, חטיבת תיקי נושא, תיק מספר 642. התאריך ניתן לפי המיקום בתיק.
[3] לנוסח האמנה ראה: תכנית האמנה של הועידה הלאומית של הכוחות העממיים כפי שהוקראה בפי עבד אל-נאצר בפני הועידה הלאומית בתאריך 21.5.1962, שם. מדובר בנספח לתמצית מספר 3994 מיום 22.5.1962.
[4] גמאל עבד אל נאצר (1970-1918) – נשיא מצרים משנת 1954 ועד מותו בשנת 1970.
[5] קהילה ערבית מאוחדת – איחוד בין סוריה למצרים בין השנים 1958 ל-1961. האיחוד נוצר ב-1958 כצעד הראשון לקראת הקמת אומה כלל-ערבית אחת. רע"ם התפרקה כאשר סוריה פרשה בעקבות הפיכה בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.
[6] ראה: נאום נאצר ב-26.6 לפני מועצת המועצה המחוקקת של עזה, שם. מדובר בתרגום שנעשה ב-5.7.1962.
[7] אכראם אל-חוראני (1912–1996), פוליטיקאי סורי אשר שיחק תפקיד מרכזי באירועים רבים במאה ה-20. מדובר כאן סקירה על מאמרו של חוראני, "שאלת הטיית הירדן ועמדת נאצר לגביה", 1.7.1962. שם.
[8] מוחמד חסנין הייכל (2016-1923) – עיתונאי, עורך, פרשן פוליטי וסופר מצרי. היה עורך היומון המצרי אל אהראם ואיש סודו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר.
מסע בזמן 