לפי ריצ'ארד מיינרצהאגן[1], בספר יומן מזרח-תיכוני 1956-1917, הוא אכל ב-24 במארס 1919 ארוחת צהריים עם לויד ג'ורג' ופיליפ קר. לפי דבריו דיברו בנושא ציונות. הוא ניסה לחייב את לויד ג'ורג' על ריבונות יהודית בסופו של דבר; לויד ג'ורג' היה סבור שעדיין השעה מוקדמת הרבה מכדי להתחיל בדיונים בדבר המטרה הסופית של הציונות. מיינרצהאגן הרבה גם לדבר על הריבונות על סיני והפציר בראש הממשלה שמשרד המושבות יכריז על סיפוח. לויד ג'ורג' הביע עניין וביקש ממיינרצהאגן לשלוח תזכיר בלתי רשמי בנידון. ואכן הוא ניסח תזכיר ושלח אותו לראש הממשלה:[2]
אדוני ראש הממשלה,
לבקשתך, אסכם את הצעותיי בעניין חיזוק מעמדה של ממשלת בריטניה במזרח התיכון. כזכור, חבר הלאומים אישר לנו מנדט להחזיק בפלשתינה ולדאוג לשלום תושביה. בארץ היסטורית בלתי מפותחת זו, יושבים שני עמים המפתחים רגשות לאומיים. הלאומנות הערבית לא תסבול את זו היהודית ושתי אלה בהכרח יתנגשו. הכוחות הערביים העיקריים באזור הם סוריה ומצרים וכל יתר התושבים הם שבטים בדואים. אני צופה כי כוחם של היהודים ילך ויתגבר בזכות אמונתם ההיסטורית והם יסתמכו על הצהרת בלפור, לצורך מימוש הקמת מדינה עברית. אני מעריך כי גם אם יחברו הסורים והמצרים יחדיו למלחמה, שתתרחש בעוד כ- 30 שנה, כאשר בריטניה תסיים את תפקידה בפלשתינה, ינצחו אותם היהודים, בכוח ההשכלה, האמונה והטכנולוגיה שלהם. עד כאן תיאור המצב.
לפי הערכתי, כשכל זה יקרה, תפסיד בריטניה את אחיזתה, לא רק בפלשתינה אלא בכל המזרח התיכון, כולל במצרים, שם תגבר הלאומנות ותשאף לסלק אותנו והם עלולים להלאים את תעלת סואץ ואף להטביע בה אניות, על מנת לחסום לנו את הדרך למזרח אפריקה ולהודו.
אי לכך, אני מציע לממשלתך לשקול לספח את סיני ולהקים שם את בסיסיה העיקריים. אמנם את סיני כבשנו מהטורקים בתור חלק ממצרים, אבל, למעשה במשך מאות שנים תחת השלטון העותומאני, עד שנת 1905, היה מדבר סיני חלק מהפרובינציה של ערב הסעודית ורק מסיבות אדמיניסטרטיביות הועברה הטריטוריה הזו לפרובינציה המצרית. אשר על כן, לפי חוקי המלחמה הבין לאומיים, לבריטניה ככובשת, יש מלוא הזכות לספח אליה את סיני ולמצרים לא תהיה זכות ערעור על כך.
אם אכן כך תעשה בריטניה, נזכה ביתרונות הבאים:
-
- סיפוח סיני לא יסבך את בריטניה בסיפוח אוכלוסייה עם שאיפות לאומיות. בסיני חיים רק כ 5000–בדואים המתפרנסים בעיקר מהברחות ומוטב שיתפרנסו מעבודות שירותים עבור בסיסינו.
- מדבר סיני בשליטה בריטית יהווה אזור חיץ בין מצרים לבין המדינה היהודית שתקום. כך יימנע מהמצרים לחבור לסורים ולהילחם נגד היהודים. כאמור, לא יוכלו המצרים או הסורים לבדם, לתקוף את היהודים, מה שיביא בהכרח לשיתוף פעולה, לשלום ולשגשוג כלכלי בכל מדינות האזור.
- אם נתבסס בסיני, נשלוט בגדה המזרחית של תעלת סואץ ונבטיח שיט חופשי, מה שיאפשר לנו שליטה טובה באגן הים התיכון, במושבותינו באפריקה המזרחית, בהודו ובמזרח הרחוק.
- אם בבוא העת נאלץ לפנות את מאחזינו בפלשתינה ובמצרים, נוכל לעשות זאת בצורה ידידותית מבלי שייווצרו חיכוכים מיותרים בין בריטניה לבין עמים אלה ומבלי לאבד את שליטתנו בתעלת סואץ.
- אני מאמין כי בסיני ניתן יהיה למצוא נפט ואולי גם מחצבים אחרים.
לפי מיינרצהאגן, פיליפ קר אישר את קבלת המכתב ושאל אם הוא מתנגד לכך שיישלח לקרזון ובלפור לחוות דעת. כמובן שהוא לא התנגד אך לטענתו, לא שמע על כך יותר לאחר מכן.
כעבור זמן סיפר לו פיליפ קר שלויד ג'ורג' אכן פנה אל הנשיא וילסון בנושא של ריבונות בריטית בסיני והנשיא הזדעזע הואיל והדבר מנוגד לארבע-עשרה הסעיפים שלו ולטענת הנשיא ישאיר במצרים תרעומת מתמדת וצודקת על בריטניה. אבל לפי דעתו של למיינרצהאגן התנגדותו של וילסון התבססה על פחד מפני התחזקות ההשפעה הבריטית במזרח .
לדבריו הוא דיבר עם איר קראו וונסיטארט וביקש מהם לתהות על קנקנם של האמריקאים בנידון. לטענתו, הם אמרו לו אחר כך שהואיל ואין לאמריקאים מלחמה עם תורכיה אין להם עניין בדבר, וכמו כן הם דוחים בתוקף חלוקת טריטוריה ערבית בלי הסכמת התושבים הערביים של סיני. בעיניו של מיינרצהאגן היה זה גילוי נאה של בורות. הרי מדובר בקומץ נוודים שאינם יודעים ריבונות מהי ואין היא חשובה להם וכל מבוקשם רק שיניחום לנפשם בשלום.
[1] ריצ'רד מיינרצהאגן (1967-1878) – היה קצין (קולונל) מודיעין וצפר חובב (אורניתולוג). שירת בצבא הבריטי בהודו ובבורמה כקצין זוטר מ-1899. ב-1902 הוצב בקניה ובמהלך שירותו שם השתתף בדיכוי ההתקוממות של שבטי הנאנדי וחיסל את מנהיגם. בשנים 1917- 1920, שרת בחזית ארץ ישראל כקצין מודיעין שדה ושיתף פעולה עם רשת הריגול היהודית ניל"י.. ב-1919 מונה לתפקיד קצין מדיני ראשי לארץ ישראל וסוריה. מיינרצהאגן אהד את התנועה הציונית ותמך בה. הוא השתתף במשלחת הבריטית לוועידת השלום בפריז, בה, בין היתר, נדונו גם עתידה של ארץ ישראל וגבולותיה. הוא קיים קשרי חברות הדוקים עם חיים ויצמן, יו"ר ההסתדרות הציונית דאז, ונפגש עם אישים ציונים נוספים.
[2] מדובר בתרגום חופשי המביא את עיקרי המסמך ולקוח מ: http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/1653187. הנוסח המלא של התזכיר פורסם בספר: פרקי יומן מזרח תיכוני, שקמונה הוצאה לאור, 1973 (בתרגום לעברית אהרון אמיר). ניתן למצוא אותו גם בעיתון למרחב, 12.12.1969. העתק של התזכיר נמצא בארכיון בית טרומפלדור אך ישנה בעיה של תארוך. בעוד בספרו מופיע התאריך 25.3.1919 הרי שבמסמך שבארכיון מופיע התאריך 19.3.1919. לפי הרשום על המסמך המדובר הוא נמסר לארכיון בית טרומפלדור על ידי בני לונס ב-7.4.1974.
מסע בזמן 