מלחמת הנפט בסוריה

באפריל 1949 שלח אגף החקר מכתב ובה ניתוח היחסים בין שתי המעצמות המערביות (קרי: ארצות הברית ובריטניה) סביב סוגיית הנפט. במסמך נותחו המגמות השונות במאבק בין המעצמות ופורטו הכוחות שנטלו חלק במאבק והשיטות השונות בהן הם נקטו. בסוף המכתב נכתבו המסקנות הבאות:

פרשת "המלחמה הקרה" בין חברות הנפט בסוריה אינה משקפת את התמורות המדיניות שחלו בתוך הארץ גרידא כי אם גם גוללת יריעה רחבה של התגוששות החברות בכל המזרח הקרוב. במאמציה להכשיל את ה"סאפליין" (חברת בת ל"אראמקו") שאפה החבה הבריטית להכריח את האמאיקנים [צ"ל אמריקנים] לשתף גם את האנגלים בזיכיונות הסעודיים. ברם השתלשלות המאורעות הביאה לידי תהליך המציין את דחיקת רגלם של האנגלים בשטח הנפט מחלק עולם זה ע"י האמריקנים. זאת הפעם הראשונה בתולדות המזרח הקרוב, שממשלה מקומית מעיזה לבטל זיכיון נפט בריטי ולהעניק זיכיון זה לחברה אמריקנית. אין ספק שחברות הנפט הבריטיות נכנסו לשלב של מלחמת התגוננות במזרח הקרוב. ייתכן, שבסופה של "המלחמה הקרה" תגענה החברות להסכם; ברם הסכם כזה יתבע וויתורים מצד הבריטים. יש יסוד להסיק, כי מלחמת חברות זו שמה קץ לשיתוף פעולה בין החברות הבריטיות ובין החברות האמריקניות כי שהיה קיים עד כה במזרח הקרוב. יש לציין, כי רוב זיכיונות הנפט המוחזקים ע"י הבריטים מחוץ לארצם הם האזור המזרח הקרוב, ההכנסות של חברות הנפט בחלק עולם זה מהווה בשביל אנגליה מקור חשוב להכנסת מטבע זר. התכנית הכלכלית הבריטית  לשנת 1949 כוללת השקעות בריטיות בשטחי נפט בחוץ לארץ בסכום של 91 מיליון לי"ש לעומת 83 מיליון ב-1948ו=56 מיליון ב-1947. יש יסוד להניח, שמרביתו של סכום זה מיועד להשקעות במזרח הקרוב. ממדי ההשקעות מעידים על החשיבות הרבה שאנגליה מיחסת לענייני הנפט, בייחוד באזור המזרח הקרוב. נודע גם כי המנהל הראשי של החברה "האנגלו-איראנית" הגיע למזרח הקרוב כדי לנהל את מלחמת ההתגוננות של הבריטים.

ממשלת ארה"ב, תומכת, כנראה, באופן פעיל במלחמה של "אראמקו". ראייה לכך יש לראות בדברי האזהרה, שהשמיע מנהל "החברה האמריקנית-ערבית, מר הול (Hull), לחברות האנגליות, בהזכירו להן, כי ארה"ב היא הספק היחיד של צינורות "נפט": כישלון ה"סאפליין" בהשגת אישור הסורים יגרור בעקבותיו שיקולים רציניים מצד ממשלת וושינגטון לגבי הקצאת צינורות לבארות הנפט.