צבי בראל מצטט בספרו, כשמכוניות נפלו מן השמים, ספר הדרכה לחייל בעיראק שפורסם בשנת 2003 על ידי מפקדת הדיוויזיה האמריקנית. הספר שעליו חתום הגנרל ג'ון בטיסטה, נועד להסביר לחייל האמריקני לאן נקלע. המסמך כולל מפות ותרשימים, פירוט מידע על כוחות האויב, כלי הנשק שברשותו, וכן כללים להתנהגות עם האוכלוסייה הכבושה. אבל ההקדמה מרתקת במיוחד. היא מכוונת להסביר לחייל ולמפקד האמריקנים לא רק את מהות הזירה הצבאית והגיאוגרפית שבה הוא משרת, כי אם גם את טיבו ומהותו של "העם" שאותו הוא נשלח לשחרר.
לפי המסמך "תפיסת העולם הערבית נשענת על שישה קונצפטים: אטומיזם, אמונה, ייחול לעומת המציאות, צדק ושוויון, פרנויה, ועליונות המשפחה על פנים היחיד". קביעה זו ראויה לפירוט, והוא אכן מצוי באותו מסמך. אטומיזם פירושו ש"הערבים נוטים לראות את העולם ואת האירועים המתרחשים בו כאירועים מבודדים, כתצלומים בודדים, ובמיוחד כרגעים בחיים. זהו מאפיין מפתח פסיכולוגי בתרבות הערבית". בעוד אנשי המערב מחפשים קונצפטים מאחדים, הערבים מתמקדים בחלקים במקום במכלול. כלומר, התפישה המערבית המושתת על סיבה ותוצאה נדירה אצל הערבים, שאינם רואים בהכרח את הקשר המאחד בין האירועים. לעומת זאת, הם משמרים זיכרון ארוך טווח ביחס לאירועים ולפעולות. אם כן, הזיכרון הוא שזוכה לדירוג חשיבות עליון ולא ההיסטוריה.
כמו כן, נטען במסמך ש"הערבים הרבה יותר מאנשי המערב המאופקים, מביעים רגשות באופן עוצמתי ומוגזם. שאיפתם למודרניות סותרת את שאיפתם לשמר את המסורת (במיוחד מסורת אסלאמית, שכן אסלאם הוא מרחב חופשי מהשפעה וזהות מערביות). החתירה להשגת מודרניות ודמוקרטיה מיידיות היא דוגמה למה שאיש המערב עשוי להגדיר כשאיפה לעומת מציאות". על רקע שתי הגדרות אלה, אין אפוא מנוס מן הקביעה הנוספת בדבר הפרנויה הערבית. "על פי אמות מידה מערביות, הערבים יכולים להיחשב כאחוזי פרנויה. הם חושדים בכוונותיה של ארצות הברית בשטחיהם וגישתם הזהירה והבעייתית כלפי הכוחות האמריקנים היא עדות לכך. חלק מן הערבים רואים בכל אנשי המערב סוכנים של ממשלותיהם ותופשים אותם כמרגלים. במיוחד באזורים המפולגים מבחינה אתנית, חוסר האמון הוא עמוק בקרב קבוצות שונות אלו".
מסע בזמן 