המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 לא הייתה רק זעזוע ביטחוני וטרגדיה אנושית, אלא גם קריסה מוחלטת של מדיניות "ניהול הסכסוך", שהנחתה את ישראל במשך עשרות שנים. במסמך "היום שעכשיו", שנכתב על ידי חוקרים מהפורום לחשיבה אזורית ומכון ון ליר, נטען כי תפיסה זו, שהתבססה על ההנחה שניתן לשלוט על הפלסטינים ללא פתרון מדיני, הגיעה לסוף דרכה. גישה זו כללה שימוש בטקטיקות של הפרד ומשול, הסתמכות על טכנולוגיה כתחליף להסכמים מדיניים, וליבוי עימות אזורי עם איראן כדי להדחיק את הבעיה הפלסטינית.
לפי המסמך, התפיסה שניתן לנהל את הסכסוך מבלי לפתור אותו אפשרה לישראל לחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי, להשיג הישגים כלכליים וליצור אשליה של יציבות ביטחונית. אלא שהמתקפה של חמאס הוכיחה כי "ניהול" סכסוך בין שני עמים החיים באותה טריטוריה ללא הסדר מדיני בר-קיימא הוא מתכון לקריסה אסטרטגית.
במקום להכיר בכך ולחפש אלטרנטיבה אמיתית, ממשלת ישראל בחרה, כפי שמתאר המסמך, בדרך של "הכרעה", שמשמעותה בפועל החרבה מוחלטת של עזה, הרג המוני של אזרחיה, העמקת הכיבוש בגדה המערבית והסלמה צבאית אזורית. החזון שמציעים מנהיגי הימין, במיוחד בצלאל סמוטריץ' וגורמים נוספים, כולל בפועל טרנספר זוחל של פלסטינים תוך חיסול כל ביטוי לאומי פלסטיני.
האופוזיציה הישראלית, טוענים מחברי המסמך, אינה מספקת אלטרנטיבה של ממש. בעוד שהממשלה מקדמת את ההכרעה, האופוזיציה קוראת לחזור למדיניות ניהול הסכסוך, ומתעלמת מכך שהשיטה הזו כשלה. גם היום, כ-15 חודשים לאחר פרוץ המלחמה, האלטרנטיבה היחידה שהיא מציעה היא חזרה למצב שהיה בשישה באוקטובר – מצב שהוביל לקריסתו באירועי השבעה באוקטובר.
המסמך מציע דרך אחרת: פיוס היסטורי המבוסס על צעדים מדיניים ברורים. לפי מחבריו, רק הכרה בעצמאות פלסטינית תאפשר שינוי אמיתי ותניח את הבסיס לשלום ישראלי-פלסטיני וליציבות אזורית. הדרך שהם מתווים כוללת הפסקת המלחמה בעזה בהסכם שיבטיח את שחרור החטופים והאסירים, עצירת ההתנחלויות בגדה, דה-אסקלציה אזורית ושיקום יחסי האמון בין ישראל לשכנותיה. בנוסף, הם קוראים להכרה ישראלית באחריות לסכסוך, פיצוי על עוולות העבר וחינוך הדדי לשלום ולסובלנות.
הם מדגישים כי פיוס אינו אשליה, אלא הדרך הריאלית היחידה להבטחת ביטחון ארוך טווח. לדבריהם, בניגוד לנרטיב הרווח, מדינות ערב אינן חותרות להשמדת ישראל, ורובן היו מוכנות להשלים עם קיומה בתנאי שתקום מדינה פלסטינית ריבונית. גם אויביה של ישראל – חמאס, חיזבאללה ואיראן – פעלו נגד הסכמים מדיניים, אך היו מוכנים לקבל הסכם צודק בין ישראל לפלסטינים. אלא שישראל בחרה שוב ושוב להעמיק את הכיבוש ולהתחמק מהכרעות היסטוריות.
המסמך מסכם כי "היום שאחרי" לא יגיע מתוך כניעה של הפלסטינים, כי כניעה כזו אינה אפשרית. למעשה, אנחנו כבר נמצאים ב"היום שעכשיו" – משבר עמוק שהולך ומחריף בכל יום שבו ישראל ממשיכה במדיניות הנוכחית. הכרעה צבאית אינה פתרון, אלא מתכון להמשך הסכסוך ולבידוד בינלאומי. פיוס ושלום, מנגד, הם הדרך היחידה להבטיח עתיד בטוח, משגשג ויציב לכל תושבי הארץ והאזור.
מסע בזמן 