"אם כל מה שיש לך הוא פטיש, כל דבר נראה כמו מסמר". משפט זה מתמצת היטב את הביקורת המרכזית במאמרו החדש של פול רוג'רס על היחס של המערב לסכסוכים בינלאומיים. במאמרו "מלכודת חוסר הביטחון", שפורסם השבוע ב-OpenDemocracy, רוג'רס מציג תמונה מטרידה של 25 שנות כישלון בניסיון לפתור סכסוכים באמצעות כוח צבאי.
מאז פיגועי 11 בספטמבר, המערב, בהובלת ארצות הברית, בחר שוב ושוב בפתרון הצבאי. התוצאות? אפגניסטן, אחרי 20 שנות מלחמה, נותרה ענייה ומרוסקת. עיראק, למרות שמונה שנות התערבות צבאית, עדיין סובלת מאלימות מתמשכת. ולוב? במקום להפוך למדינה משגשגת העשירה במשאבי נפט וגז, הפכה למדינה כושלת המשמשת מעבר לארגוני טרור.
אבל רוג'רס מזכיר שהייתה גם אפשרות אחרת. מיד אחרי פיגועי 11 בספטמבר, היו מי שהציעו להתייחס לאירועים כאל פשע בינלאומי חמור, ולהביא את האחראים לדין בבית דין בינלאומי בחסות האו"ם. ההצעה נדחתה על הסף. היום, כשרואים את התוצאות של הבחירה במלחמה, אותה הצעה מתחילה להישמע הגיונית יותר ויותר.
מה גורם למעצמות להמשיך ולבחור בפתרון הצבאי למרות הכישלונות החוזרים? רוג'רס מצביע על מה שהוא מכנה "מלכודת חוסר הביטחון": מערכת מורכבת של אינטרסים צבאיים, תעשייתיים ופוליטיים שדוחפת לפתרונות צבאיים. זוהי מערכת המוגנת היטב על ידי חומות של סודיות, כשכל ביקורת עליה נתפסת כחוסר פטריוטיות.
האתגרים העומדים בפני העולם היום – משבר האקלים, אי-שוויון כלכלי קיצוני, ומתחים חברתיים גוברים – לא ייפתרו באמצעות טנקים ומטוסי קרב. המסקנה של רוג'רס ברורה: חייבים לשבור את "מלכודת חוסר הביטחון". זו המשימה החשובה ביותר לקראת 2025 ומעבר לה.
השאלה היא – האם נצליח ללמוד מהטעויות של 25 השנים האחרונות?
מסע בזמן 