מבט ביקורתי על קצב ההקלות בתקופת הקורונה – מאי 2020

היום לפני ארבע שנים פורסמה הידיעה הזאת בידיעות אחרונות. כשקוראים את הידיעה הזאת מפרספקטיבה של ארבע שנים, קשה שלא להרגיש אכזבה מסוימת מהקצב המהיר שבו הוסרו ההגבלות בתקופה ההיא. נדמה שהממשלה פעלה בחוסר סבלנות ובחיפזון להחזיר את השגרה, ללא התחשבות מספקת בסיכונים הבריאותיים.

בעוד שכולנו שמחנו על האפשרות לצאת מעט מהבתים ולחזור אל מנהגי החיים הרגילים כמו יציאה למסעדה או לבריכה, הסרת ההגבלות באופן כה נרחב מעידה על קבלת החלטות קלת דעת. הרגשנו את ה"כמיהה לשגרה" אבל זו לא הייתה סיבה מספקת להסיר הגבלות בצורה מסוכנת כל כך.

נכון שהממשלה הבהירה שהיא "עוקבת אחרי ההתפתחויות" ותשנה את ההנחיות במידת הצורך, אבל הליברליות של ההקלות הייתה קיצונית מדי. ההתעקשות על "וויסות כניסת לקוחות" ומנגנונים לוויסות תפוסה נראית לא עקבית, כשבמקביל הותרה כניסה חופשית של לקוחות רבים בצורה חסרת תקדים.

ובאמת, כפי שניתן היה לצפות, מספר חודשים לאחר ההקלות האלו ישראל נכנסה לגל תחלואה קשה נוסף של קורונה. ההחלטות הקלות מאי 2020 עלו בחיי אדם וגרמו לסגר נוסף וממושך.

מנקודת המבט של היום, ברור שהממשלה נכשלה בהתמודדות עם האיזון העדין בין הצורך הכלכלי והחברתי להקל על ההגבלות לבין החובה לשמור על בריאות הציבור. ההקלות הללו הוכיחו שעדיף היה לנקוט בגישה זהירה וצנועה יותר על מנת למנוע פגיעה חמורה יותר.

כתיבת תגובה

עם WordPress.com אפשר לעצב אתרים כאלה
להתחיל