כארבע שנים חלפו מאז שפוסט המקור על התפשטות הקורונה באוכלוסיות המוחלשות בישראל פורסם. במרחק הזמן, ניתן לבחון את הטענות מפרספקטיבה רחבה יותר. האם הקורונה הייתה אכן "מחלת העניים"?
בראייה לאחור, ברור שהמגפה חשפה ואף העמיקה פערים חברתיים וכלכליים קיימים. אוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך אכן נפגעו קשה יותר, בשל מספר גורמים:
- תנאי מחיה צפופים שהקשו על ריחוק חברתי.
- נגישות מוגבלת למידע ולטכנולוגיה דיגיטלית.
- חשדנות כלפי הנחיות הרשויות.
- שכיחות גבוהה יותר של מחלות רקע.
- קושי בגישה לשירותי בריאות ראויים.
מנגד, חשוב לזכור שהקורונה פרצה דווקא באזורים המבוססים של ישראל והעולם, דרך תיירים שחזרו מחופשות יוקרה. המגמות שצוינו הן אתגרים ארוכי שנים במגזרים מסוימים, והקורונה רק הבליטה אותם.
האם זה הוגן אם כן, להגדיר את הקורונה כ"מחלת עניים"? התיוג הזה עלול להיתפס כ"הטלת אשמה" על האוכלוסיות המוחלשות עצמן, במקום להצביע על הגורמים העמוקים – אי שוויון בגישה לבריאות, מידע ותנאי מחיה בסיסיים.
בסופו של דבר, הקורונה היא נגיף שלא בוחל בהבדלי מעמד. מה שמגפה זו חשפה הן הפגיעויות שקיימות עדיין בחברה שלנו – פערים טכנולוגיים, כלכליים ובריאותיים. במקום להתעכב על תיוג שנוי במחלוקת, עלינו לנצל את המגפה כהזדמנות לטפל במקורות הבעיה – צמצום פערים, שיפור הנגישות לבריאות וקידום שוויון הזדמנויות לכלל האוכלוסייה.
רק כך נוכל להיערך טוב יותר למגפות ואתגרי העתיד, תוך מניעת פגיעה קשה יותר באוכלוסיות פגיעות. הקורונה איננה "מחלת עניים", אלא תמרור אזהרה לאי השוויון שעדיין שורר בתוכנו.
מסע בזמן 