חודשים לאחר שהחלה ההתקוממות [האינתיפאדה הראשונה] פורסם בעיתון הארץ מאמר יוצא דופן עד מאוד, מאת יהודה אלקנה, ושמו "בזכות השכחה".[1] אלקנה כיהן כראש המכון להיסטוריה של מדעים ורעיונות באוניברסיטת תל-אביב והיה מנהל מכון ון ליר בירושלים. בהיותו בן עשר נלקח לאושוויץ. ניסיונו בשואה הקנה לו את הלקח הזה: "מה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום ולכל עם, גם לעמי". עם זאת האמין שניתן למנוע "אירועים כאלה" באמצעות חינוך הולם ובהקשר פוליטי מתאים. המאמר נכתב על רקע התרבות הידיעות על הידיעות על "מעשים חריגים" שביצעו חיילי צה"ל בשטחים. אלקנה ראה כל זאת בעבר, כתב: "ראיתי דחפור קובר אנשים חיים, ראיתי קבוצת אנשים משתוללת עוקרת מכשירי הנשמה מפי זקנים בבתי חולים, ראיתי חיילים באובדן עשתונות שוברים ידיים לאוכלוסייה אזרחית, לרבות ילדים".
הוא שאל את עצמו מה מקורם של המעשים שעשו חיילי צה"ל בשטחים והגיע למסקנה שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדה והיא הקורבן הנצחי. "אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שרבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי והפרדוכסלי של היטלר", כתב אלקנה. לולא חדרה השואה כה עמוק לתודעה הלאומית, גם הקונפליקט בין יהודים לפלשתינאים לא היה מביא כה רבים למעשים "חריגים" וייתכן אף שהתהליך המדיני לא היה נתקע במבוי סתום, הוסיף.
כמו אחרים לפניו, פירט אלקנה את הסכנות הטמונות בזיכרון: "אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים […] עצם קיומה של הדמוקרטיה נתון בסכנה כאשר זיכרון קרבנות העבר משתתף כגורם פעיל בתהליך הפוליטי. כל האידאולוגים של משטרים פאשיסטיים הבינו זאת היטב […] שימוש בסבל העבר כטיעון פוליטי כמוהו כשיתוף המתים בתהליך הדמוקרטי של החיים".
המסקנה המעשית שהציע הפרופסור היא זו:
"אינני רואה סכנה גדולה לעתידה של מדינת ישראל מאשר העבודה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק גדול מאוד שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ביד ושם. מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש, 'זכור!' לדם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. 'זכור' יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת. ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה אינני בטוח, אבל בכל מקרה אין זו דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. אינני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניין עתידנו ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה'זכור' ההיסטורי על חיינו".
[1] יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", הארץ, 2.3.1988, עמ' 13. מאמרו של אלקנה, פורסם שנית עם מותו בעיתון הארץ ב-13.10.2012. ראה: https://www.haaretz.co.il/opinions/1.1841380. דבריו של אלקנה מובאים פה מספרו של תום שגב, המיליון השביעי, ירושלים, 1992, עמודים 471-470.
מסע בזמן 