לפי עפר שלח, בספרו האומץ לנצח: מדיניות ביטחון לישראל, הזיכרון הישראלי קצר, על אחת כמה וכמה במה שנוגע למערכות צבאיות. במיוחד נכון הדבר בנוגע למערכות הצבאיות האחרונות – האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת ההתשה מול החיזבאללה ברצועת הביטחון, מלחמת לבנון השנייה וסדרת הסבבים מול החמאס מאז ההתנתקות – התערבבו בתודעה זו בתוך זו. הזיכרון קצר כי ההווה עמוס ודוחק, העתיד נראה מעבר לפינה (עוד מאט הסבב הבא) והעבר מעורפל, שנוי במחלוקת ופוליטי מכדי לחקור בו.
ברצוני להתייחס ברשימה זו לסוגיה אחת שעולה בספרו בנוגע למבצע צוק איתן שלדעתי רלוונטית מאוד לימים אלו. במיוחד על רקע האירועים הטראגיים שאירעו בדרום.
לפי שלח, אחד העקרונות המנחים לקראת עימות עם חמאס היה ההנחה, שהארגון ינסה להשיג "תמונת ניצחון" באמצעות הישג מבצעי יוצא דופן: פשיטה על יישוב אזרחי בתוך שטח ישראל, שימוש מוצלח באמצעי לחימה או דרך הגעה, שיש בהם כדי להעיד על תעוזה או על מיומנות שלא יוחסה לו קודם, וכמובן חטיפה של חייל או של גופה שישמשו קלף במשא ומתן לאחר הלחימה, על פי הדוגמה המוצלחת לשיטתו של חטיפת שליט. צה"ל וגורמי הביטחון האחרים נערכו היטב לקראת אפשרויות אלה, ורבות מהם סוכלו, אם כי בכמה מקרים היה מדובר בלא מעט מזל, כפי שהעידו תצלומי התקרית בחוף זיקים.
הוא מביא את דבריו של אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן שהתגאה לאחר המבצע, כי "לחמאס היו תכניות והוא הוציא אותן לפועל מתוך כוונה לפגוע באזרחים ובחיילים. הוא לא הצליח לממש את זה, כי אנחנו נערכנו אל מול היכולת הזו והצלחנו לנטרל את הרעיון שלו, לפגוע באזרחים. ארבעים וחמישה מחבלים חדרו במהלך צוק איתן דרך המנהרות, אבל אף אחד מהם לא ראה אזרח, לא פגש באזרח, לא איים על אזרח. הם נתקלו בכוחות לוחמים". לפי שלח, תורג'מן התעלם לנוחותו מן העובדה שלפחות במקרה אחד, החוליה שהרגה חמישה מחיילי בית הספר למ"כים ליד נחל עוז, יכלו לוחמי החמאס לנוע ללא שום הפרעה גם לעבר הקיבוץ עצמו, ושאם הכוונה הייתה "לפגוע באזרחים וחיילים", אזי חלקה לפחות יצא אל הפועל.
הוא חוזר ומדגיש שלא הייתה כאן כל הפתעה רבתי בטקטיקה או בכוונה. ולמרות זאת, לא נעשו הכנות המתאימות בפיקוד ובשליטה, בחלוקת הכוחות ובהוראות שניתנו להם בהיותם בשטח. אוגדת עזה, שאמורה להיות בסיס הידע להגנה בקו, עסקה ברגע שהתחיל התמרון בעיקר בהתקפה, כאחת משלוש מפקדות האוגדה שיהלו את הלחימה בתוך השטח. כוחות ההגנה היו בחלקם מאולתרים – כוח בית הספר למ"כים שנפגע בנחל עוז הגיע למקום רק זמן קצר קודם לתקרית, ולא כחלק מתוכנית הגנה סדורה – והפקודות שניתנו לו תאמו יותר מצב של ביטחון שוטף כאשר היערכות מול אפשרות של פשיטה, בתוך המהומה הבלתי נמנעת של כוחות הנעים פנימה והחוצה במצב לחימה. רק לדוגמה, ספק אם כוח, שהיה ער כראוי לאיום של פשיטה, היה מתמקם בתוך הפילבוקס עצמו ולא בעמדת מארב מחוצה לו.
הוא מוסיף גם, שסוגיית ההגנה בלטה לא רק בפעולה צבאית, אלא גם בהיעדרה המוחלט של החלטה מוקדמת ומוסכמת בשאלת פינוי היישובים. גם כאן גברה התודעה על הידיעה: במחשבה המערכתית הוקדשה כמעט כולה לבעיית הירי לטווחים רחוקים מתוך רצון להגן על מרכז הארץ המאוכלס בצפיפות, ומתוך מחשבה שפגיעה בעורף הרחוק תהיה עבור החמאס הישג תודעתי משמעותי. אולם ככל שהתקדמה הלחימה התברר, שחמאס רואה דווקא היישובי עוטף עזה נקודת תורפה, והוא כיוון לשם חלק גדול של האש שלו, למרות לקחי מלחמת לבנון השנייה והידיעות המודיעיניות השונות, לא הייתה למערכת כל מדיניות בשאלת פינוי היישובים, שנותרה פתוחה להחלטה האישית של כל תושב ויישוב ולאלתורים של מערכות כדוגמת התנועה הקיבוצית. לא בפעם הראשונה, התברר שצה"ל, ומערכת הביטחון בכלל, ממשיכים לתפוס את עצמם במונחים של התקפה ויתרון טכנולוגי, גם אם אלה אינם תואמים את האתגר הממשי שבעין.
עד כאן דבריו. לאחר מבצע זה, שהעלה את סוגיית המנהרות, נבנה מחסום תת-קרקעי בכדי למנוע את שימוש החמאס במנהרות. לכאורה נפתרה הבעיה, אלא שהחמאס פשוט עברו את הגדר וחדרו לשטח מדינת ישראל. הפעם הם הגיעו גם ליישובים. תמונת הניצחון שלהם הושגה עוד בטרם נפתחה המלחמה.
מסע בזמן 
תגובה אחת על “סוגיית ההגנה במהלך מבצע צוק איתן”