לפני בערך תשע שנים, במהלך מבצע צוק איתן, כתב אסף שרון מאמר בשם "צוק איתן: הקץ לאשליית 'ניהול הסכסוך'". בסיכומו של המאמר הוא כתב את הדברים הבאים:
המסקנה של ניתוח זה היא כי מבצע “צוק איתן” הוא כישלון אסטרטגי. ממשלת ישראל בראשות נתניהו נכשלה בסיום העימות המזוין עם הפלסטינים, כשלון שנובע מקונספציה שגויה בה היא אוחזת מטעמים אידיאולוגים ולא מתוך הערכה מפוקחת של האינטרס הישראלי. שבוי בקונספציית ניהול הסכסוך, הסתבך נתניהו במבצע צבאי אותו לא יזם ולא תכנן, כשאין בידו אסטרטגיית יציאה. נחוש לקעקע את הפיוס הפלסטיני, העריך נתניהו בצורה שגויה את אירוע החטיפה ויצא למבצע כנגד חמאס בהתבסס על ההנחה, ככל הנראה חסרת הביסוס, שהארגון אחראי לחטיפה.
לאחר שלא עלה בידו לגייס את העולם להתנגדות לפיוס באמצעים דיפלומטיים, ניסה נתניהו לערער אותו בכוח. אלא שהערכות מוטעות של יכולות חמאס ומטרותיו גרמו לישראל להישאב אל תוך מערכה שלא בחרה בה, שמטרותיה אינן מוגדרות היטב ושאין לה יעד מדיני בר-השגה. הפגיעה הצבאית עשויה רק להעצים את חמאס מבחינה מדינית ולבסס את מעמדו כגורם מרכזי באזור, בעוד ישראל משלמת מחיר יקר ללא רווחים של ממש.
בין אם תבחר לסיים את המבצע באופן חד-צדדי ולשוב למצב שהיה לפניו ובין אם תגיע להסכם עם חמאס – הסכם שככל הנראה היה ניתן להשיג בראשית הדרך – לא נראה כי ישראל עתידה לשפר את מצבה ביחס למה שהיה קודם לכן. ללא שינוי יסודי במציאות המדינית מבצע “צוק איתן”, כמו כל קודמיו, יהיה הכנה כואבת למבצע הבא.
עד כאן דבריו. עברו השנים ואנחנו עדיין שרויים באשליה של ניהול הסכסוך. מבצעים באים והולכים ואנחנו לא רואים את הסוף. והנה לא מזמן הסתיים עוד מבצע ועוד הפעם מדברים בסיסמאות. האם יש יעדים למבצע הזה? ואם כן, האם ניתן לעמוד בהם?
בהקשר לכך ראה ניתוח של תמיר איקן על מבצע שהתקיים בעקבות חטיפתו של גלעד שליט: מבצע גשמי קיץ ב-2006 – הצלחה או כישלון?
מסע בזמן 