הערכת אמ"ן ערב הנסיגה מרצועת הביטחון

שר הביטחון, יצחק מרדכי, יצא ביוזמה מדינית בראיון שנתן לשבועון הערבי אל-ואטן אל-ערבי (היוצא בפריז). הצעתו הייתה שישראל מוכנה ליישם את החלטת מועצת הביטחון 425 משנת 1977 שקראה ליציאה מוחלטת של כוחות צה"ל מלבנון. אולם על מנת שנסיגה ישראלית זו תמומש על ממשלת לבנון למלא את חלקה היא על פי אותה החלטה ולהפעיל שליטה צבאית אפקטיבית באותם שטחים מהם תצא ישראל.

תגובתו הראשונה של נשיא לבנון, אליאס חיראווי הייתה נלהבת. אולם לא חלפו ימים רבים וראש הממשלה, רפיק אל-חרירי שפך מים קרים על היוזמה. ב-9 בינואר 1997 הצהיר חרירי כי לא התקבלה כל הצעה ישראלית מוסמכת והוא הגדיר את דברי מרדכי כתרגיל תקשורתי גרידא. כמו כן, בביקור שערך חרירי בוושינגטון באמצע יוני 1997 הוא שם קץ ליוזמה כשהודיע לנשיא קלינטון כי אין פתרון אלא הסכם שלום משותף לסוריה ולבנון.

התפנית באה ערב הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה ב-1999. כמי שהיטיב לקרוא את דעת הקהל, שתמכה בנסיגה מרצועת הביטחון, ועל רקע העבר הצבאי-בטחוני שלו, לא היסס אהוד ברק לגבש לעצמו עמדה שהייתה הפוכה מהערכת המצב הצבאית ומן ההמלצות שהעלו גורמי הביטחון בפני הקבינט.

ברק הציב לעצמו תקופה של שנה בה התכוון לחדש את הניסיון להגיע להסכם מדיני עם שלטונות דמשק. במסגרת הסכם זה הייתה נפתרת, כמובן, גם בעיית גבול הלבנון. יחד עם זאת, הוא גם הציב לעצמו "מיטת סדום" של 12 חודשים, שבעקבותיו יורה על פינוי חד צדדי של כוחות צה"ל, ואכן במאי 1999 הנחה את המטכ"ל להיערך ליציאה בתום השנה.

ברצוני להתייחס כאן להערכת אמ"ן שניתנה לקבינט לפני הנסיגה. לפי רביב דרוקר, בספרו חרקירי, ראש אמ"ן, עמוס מלכא וראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמוס גלעד אמרו בדיעבד שמה שקורה בשטח הוא בדיוק מה שהצבא חזה. אבל, לפי דבריו של דרוקר, השרים שהשתתפו בדיוני הקבינט זוכרים הערכות אחרות לגמרי של השניים.

מלכא וגלעד שירטטו באזני השרים תרחישים אפוקליפטיים של העומד להתרחש בגבול הלבנון במקרה של נסיגה חד-צדדית. בתמצית, הערכה של הצבא הייתה שהחיזבאללה ימשיך לרדוף אחרי ישראל אל מעבר הגבול; אחרי תקופה קצרה של שקט והתארגנות, הקשורה לבחירות הקרובות בלבנון, יתחיל ירי שוטף לאורך כל הגדר על יישובי הצפון, הזהירות בצבא. היו גם תרחישים קשים יותר של פיגועי מיקוח ביישובים בצפון, חדירות רגליות אל מעבר לגבול ואפילו מצב בו צד"ל, המאוכזב מהנטישה הישראלית, יפנה את התותחים אחורה לכיוון ישראל.

בהקשר זה, ברצוני להביא את דבריו של דניאל סובלמן במזכר בהוצאת מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים מ-2003. לטענתו, היה ויכוח בתוך אגף המודיעין בסוגיית חיזוי השלכות הנסיגה החד צדדית. ב-7 במארס הפיץ מלכא מסמך בן שמונה עמודים, בחתימתו. לפי סובלמן, עיון במסמך מעלה כי מלכא לא התעלם משלל סימני האזהרה  במקרה של נסיגה בלא הסכם, אולם הערכתו קיצונית פחות ומאוזנת יותר מהערכת חטיבת המחקר. ש להדגיש, כי הערכה נכתבה בהנחה שהדרג המדיני בישראל יקבל את דרישת צה"ל ויסכים להמשך נוכחות צבאית בשורה של מוצבים בתוך שטח לבנון.

"הערכה", הסביר ראש אמ"ן, בפתח מסמך הערכה שגיבש, "אינה עוסקת ב'יום שאחרי' אלא ב'תקופה ממושכת שאחרי' ובאיתור מגמות המתפתחות על ציר הזמן במשך חודשים". לדבריו, "עיקר הפח"ע [פעילות חבלנית עוינת] יופנה לעבר מטרות צה"ל לאורך גדר המערכת ובעיקר לעבר אזורית הנתפשים כאדמה לבנונית ואשר ישמשו עילה מרכזית להמשך המאבק המזוין. כמו כן, שאריות צד"ל ותושבי רצועת הביטחון הנחשבים משתפי פעולה עם ישראל יסבלו משרשרת פעילויות ממוקדת ואלימה". ראש אמ"ן סבר, כי גורמי הכוח השונים הפועלים מול ישראל יבקשו להימנע מהסלמה רבתי:

מיקוד הפעילות מול צה"ל יבוא במסגרת מדיניות ניהול הסיכונים של גורמי הכוח. במטרה למקסם את ההישגים ולמזער את הנזקים הצפויים, לא ימקדו גורמי כוח אלה את עיקר פעילותם כנגד ישובים ואזרחים מתוך הבנה כי מתאר כזה יביא הסלמה מהירה וכניסה למעגל עימות חריף ביותר.  עימות אשר בקצה שלו הרס וחורבן בלבנון והקדמת כניסת אילוצים חיצוניים העלולים לצמצם את חופש הפעולה.  לא לסוריה, לא לאיראן ולא לחיזבאללה יש אינטרס להרס אזרחי בלבנון ולכן ינסו לתמרן במגרש מבלי לספק יותר מדי 'תירוצים' לישראל להסלים ולפגוע בתשתיות לבנוניות. אין זה אומר שלא ייתקפו ישובים ו/או אזרחים. בהחלט ייתכנו מצבים כאלה אולם מחד הם לא יהיו מאמץ מרכזי, ומאידך מספיק בפיגוע הראשון כנגד אזרחים כדי לשנות את המציאות הביטחונית. ובעיקר את התודעה הביטחונית והציבורית באשר לאיכות הביטחון הקיים בגליל.

אשר לתפקיד שתמלא סוריה במציאות החדשה, נקט מלכא טון שונה לחלוטין מהטון השתקף מדבריו של הגורם הביטחוני הבכיר שחזה כי סוריה "תעשה הכל כדי לחמם את השדה לבנוני". וכך, אף–על–פי שראש אמ"ן זיהה את המוטיבציה של סוריה לעודד המשך מאבק מזוין בגבול הצפון, הוא כתב כך:

מאידך מבינה סוריה, כי 'תוהו ובוהו' בלבנון יביא עמו נזקים חמורים לאינטרסים אסטרטגיים של סוריה כמו השליטה והנוכחות בלבנון, או הפרדת מסלולים. לכן המוטיבציה הבסיסית של סוריה תהיה ליצור קלפי לחץ מזוינים אשר ימחישו לישראל כי ללא חזרה לתהליך המדיני לפי תנאי סוריה — לא ישרור שקט בגליל וכי הנסיגה החד–צדדית היא מקח טעות. מאידך, לא אמורים קלפי לחץ אלה לדרדר את האזור ל"תוהו ובוהו".

במסמך הטיל מלכא ספק "ביכולת ליצור הרתעה כה חזקה עד כדי השלמה עם מציאות ביטחונית חדשה, ואני צופה כי ניסיון ליצור הרתעה כזו כרוך במחיר עימות, הסלמה ונפגעים, על מנת להמחיש כי מאחורי תפיסת ההרתעה עומדת נחישות לממשה". ועם זאת הדגיש ראש אמ"ן:

אני רואה מצב הרתעה הדדית המתקיים משני צדי הגבול. יכולתו של מאזן הרתעה זה למנוע הסלמה רבתי תלויה לא במעט בשאלה איך כל צד רואה את 'ההישג המספיק'?. לדוגמא; אם ישראל רואה בפגיעה בחיילי צה"ל כאשר אחת למספר שבועות נהרג חייל, כעילה לתקיפה אגרסיבית, אזי אין סיכוי למאזן ההרתעה לאזן ולהגביל את העימות. מצד שני, אם חיזבאללה רואה בפעילות גורמי צד"ל המגיבים כלפי אוכלוסייה לבנונית כעילה לתקיפת יישובי ישראל, אזי שוב אין סיכוי להגבלת העימות.

במציאות התברר, לפחות לפי סובלמן, כי מאז נסיגת ישראל פעל חיזבאללה, בכמה וכמה תחומים, בצורה שקולה וזהירה יותר מכפי שחששו רבים במערכת הביטחון של ישראל, וזאת יחד עם נכונות הארגון להסתכן בהליכה מדורה על הסף בייזום פעילות צבאית ספורדית נגד ישראל. לפי דבריו, הארגון נאלץ באופן ברור להתחשב בעמדות הגורמים הסובבים אותו בזירה הלבנונית ובדעת הקהל הלבנונית.

כולנו יודעים מה קרה שלוש שנים לאחר מכן…