יציבות שלטונו של נתניהו על רקע אירועי האביב הערבי

בשנת 2011 באמצע הקדנציה שלה, עמדה ממשלת ישראל מול רעידת אדמה אזורית: סדרה של הפיכות פנימיות, שזכתה מערב לכינוי האביב הערבי, והביאה לנפילתם של כמה וכמה שליטים ערביים ותיקים. בכל רחבי המזרח התיכון העמידו השלכותיהן של התקוממויות הללו במבחן קשה את המערכות הפוליטיות שנסמכו על האמריקנים, ואשר לפחות על פני השטח היו במשך עשרות שנים מהמערכות היציבות בעולם.

שנתיים לאחר מכן יצא בהוצאת מרכז בס"א ספר שניתח את המצב במזרח התיכון על רקע השינויים האזוריים. אחד המאמרים בספר, שנכתב על ידי שמואל סנדלר, בו הוא ניתח את הזיקה בין פוליטיקה פנימית לבין מדיניות חוץ בישראל על רקע המאורעות באזור. כמו כן, העריך  באיזו מידה הצליחה ממשלת נתניהו להפליג בשלום במימי המזרח התיכון הסוער, חרף התנאים הקשים בזירה הביתית ובזירה הבינלאומית.

ברצוני להביא כאן את דברי הסיכום של המאמר ולהעלות הערכות משלי לגבי מה שהשתנה במהלך שבע השנים מאז כתיבתו ותשע שנים מאז האירועים המדוברים.

לפי סנדלר, האקלים הפוליטי הבינלאומי במזרח התיכון משלב ומערב יחדיו אולי יותר מתמיד את תצריף הפוליטיקה הפנימית במדינות האזור ואת מדיניות החוץ שלהן. לפיכך הייתה הפוליטיקה הישראלית הפנימית חשופה ביותר לפוליטיקה הפנים מדינתית בארצות ערב, אשר השפיעה על הזירה הבינלאומית של המזרח התיכון. יתר על כן, הסערות הפנימיות במדינות ערב זלגו אל המדינה היהודית, במידה כזו שישראל החלה להתמודד עם הפגנות המוניות, שדרשו מן הממשלה עסקת חבילה כלכלית-חברתית חדשה.

לטענתו, חוסר היציבות במדינות ערב השכנות רק הגביר את גישתה הספקנית של ישראל ביחס לפרדיגמה של פינוי שטחים תמורת גבולות ביטחון. כתוצאה מכך הצליחה הממשלה שנבחרה ב-2009 לשרוד את השפעות האביב הערבי, שבהדרגה החל להפוך ל"חורף אסלאמי". תוצאותיו המידיות של האביב הערבי הוכיחו עד כמה נבון היה לנהוג בזהירות. לדוגמה, מנפילתו האפשרית של משטר אסד בסוריה ניתן ללמוד ששלום עם סוריה בתמורה לנסיגה מן הגולן עלול היה להותיר את ישראל בלי שלום וגם בלי הגולן. לעמידתה העיקשת והנחושה של הממשלה על עקרונותיה היה תפקיד חשוב בבלימתם של קווי מדיניות מוטעים שכאלה.

במידה מסוימת נבע כוחה של הממשלה גם מן הקונצנזוס החדש, שהחל להיווצר בעקבות התמוטטות חלום אוסלו – עם כישלון השיחות בקמפ-דיוויד בשנת 2000 ודחייתו של ערפאת הן את הצעותיו של ברק והן את מתווה קלינטון. דחייתו של עבאס את הצעות אולמרט היוותה מעין שידור חוזר של הסירוב הפלסטיני מקמפ-דיוויד בשנת 2000 לכניסה לתהליך שלום אמתי. אחת מתוצאותיו של התרחיש המוכר הזה הייתה שמפלגות הימין-מרכז הצליחו לגבש קואליציה שגם זכתה בשנת 2009 ברוב. הקונצנזוס האמור רק התחזק בעקבות חוסר היציבות בעולם הערבי של שנת 2011.

סנדלר מציין, שיציבותה הפוליטית יחסית של ממשלת נתניהו, בלב ליבו של מזרח תיכון בלתי-יציב בעליל, הפתיעה פרשנים רבים ואכזבה את מתנגדיו, אשר ציפו שממשלתו תקרטע ממשבר למשבר, כפי שקרה בזמן כהונתו הראשונה. לפיכך, חרף הלחצים הרבים מכל עבר – מימין ומשמאל, מן החוץ ומן הפנים – הצליחה קואליציית הימין-מרכז לשרוד.

לדעתו, חלק מהקרדיט מגיע ללא ספק לעובדת היותו של נתניהו בשל יותר מבחינה פוליטית, ולכך שהצליח למצב את עצמו כאיש מרכז. ראש הממשלה ללא כל ספק למד משגיאות העבר שלו. בניסיון למנוע ככל האפשר עימות עם ממשל אובמה הציע נתניהו בנאום בר-אילן לבחור בפתרון שתי המדינות. בדרשו את חידוש המשא ומתן, הרחיק לכת אף יותר והסכים להקפאה זמנית של הבנייה בהתנחלויות. אלא שעל מנת להחזיר את מחמוד עבאס אל שולחן המשא ומתן היה נתניהו נאלץ להציע וויתורים מפליגים עוד יותר מאלה שהסכים להם אהוד אולמרט, שהרחיק לכת אפילו ביחס למה שברק היה מוכן לתת בשנת 2000. כל תכנית חדשה שיכול היה להיות לה סיכוי לעמוד בפני ביקורת בינלאומית ובפני ביקורתו של השמאל הישראלי הייתה חסרת תוחלת, וכל ויתור היה משמש נקודת מוצא למשא ומתן הבא. הרצון לגבש מדיניות חוץ שתהיה מושתתת על קונצנזוס בינלאומי – תוך ניסיון לצמצם את החיכוכים בין השיקולים הבינלאומיים לבין השיקולים הפנימיים ולמנוע אינתיפאדה שלישית – היה לא תפקיד חשוב בהתנהגותו הפוליטית של נתניהו, והוא היווה גורם שאין להמעיט בחשיבותו בבואנו להסביר את היציבות הפוליטית השוררת בישראל, בלב ליבה של סערת המזרח התיכון. אכן שנת 2011 הייתה שנה חשובה ביותר בדברי הימים של המזרח התיכון, וגם בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, במיוחד לאו המיעוט היחסי של ההשפעה בין השניים.

עד כאן דבריו. יש לציין, שכבר בעת פרסום הדברים הם כבר לא היו רלוונטיים במידה מסוימת. הרי, הממשלה לא צלחה קדנציה מלאה והבחירות התרחשו כתשעה חודשים לפני מועדם המקורי. גם הממשלה שהוקמה לאחר מכן לא צלחה יותר משנתיים וב-2015 נערכו בחירות נוספות שבעקבותיהם הוקמה ממשלה ימנית דתית המתרחקת אט-אט מהמרכז הפוליטי. ממשלה זו אמנם החזיקה מעמד ארבע שנים אך לאחר הבחירות ב-2019 לא הצליח נתניהו להקים ממשלה במשך יותר משנה.