לפי אתר וואלה, אחת מתנועות המחאה שזכתה להצלחה היא התנועה שהניע אליעד שרגא בשנת 1990. כמו אשכנזי ב-1974, גם שרגא נתן ביטוי לתחושת המיאוס שגילה הציבור כלפי מנהיגיו. הוא החל את מחאתו אחרי "התרגיל המסריח" שיזם שמעון פרס. זה התחיל בהפגנת יחיד שמהר מאד סחפה רבים.[1]
להלן קטעים מתוך דברים שנשא שבח וייס בדיון בכנסת בנושא שינוי שיטת הממשל, ב-15 למאי 1990 [2]:
קודם כל אני רוצה לומר משהו לנושאי דגל המחאה. המחאה הזאת לבשה חיש מהר אופי אנטי-דמוקרטי מובהק. לחברי הכנסת צריך להיות האומץ לומר את זה, ולא לרדוף דרך קבע אחרי פופולריות ולא לעלות דרך קבע על קבוצות מחאה באשר הן.
[…] צריך למחות מעל הבמה הזאת כאשר מתקהלים המוני בני אדם ומופיעה שם סיסמה של "120 פושעים", ויש אנשים שעולים דוכן הנואמים ואינם תובעים להוריד את השלט הזה.
[…] מה זה "120 פושעים"? מה ההכללה הזאת? מי מטיף לנו מוסר?
כאשר עולה שם איש אקדמיה […] נואם איזה שהוא נאום ובסוף הוא מסיים ואומר: לבסוף העם ינצח. האם אתם שומעים את הצליל? האם אתם יודעים מאיזה עולם טוטליטרי באים הצלילים האלה? הרי העם בחר לפני שנה וחצי. המתקהלים האלה שבאו לשם בחרו אותנו כפי שאנחנו ל-15 סיעותינו, ריסקו אותנו, ורוצים שאנו נמשול באופן מסודר. איזה תעתוע. מילא כאשר יש מחאה ציבורית נגד תופעות שחיתות קשות, אני יכול להבין. אבל, את ההכללה הזאת?
מי שרומס את הפוליטיקאים כקבוצה, באופן כולל, בסגנון של ענישה קולקטיבית, מי שרומס פרלמנט באופן כולל, יקבל סובייט עליון, או בתים יותר גרועים. ומי שרומס מפלגות באופן כולל – יקבל פלנגות.
והניסיון הזה להעביר את ההכרעה אל מחוץ לבית הזה, זאת הרי הכפשה כוללת של הבית הזה.
אגב, קל מאוד לעשות הפגנה א-פוליטית. אני בכלל מתפעם מא-פוליטי אני מלא הערצה לא-פוליטיות. איזו נוחות נפלאה; אתה לא שמאל, ולא ימין. אתה לא מסתכן בחוסר פופולריות שאתה שלום עכשווניק ואתה לא אש"פניק. אתה לא מסתכן בחוסר פופולריות שאתה ארץ ישראל השלמה, או גוש אמונים. אתה חמוד, נחמד, באמצע. ואם אתה עוד קצת אקדמאי ויש לך כמה ניסוחים כאלה, איזה מקום טוב יש לך באמצע.
אז מילא, שקהל מתקהל כי נמאס לו המסחר והריקוד של כמה חברי כנסת, אני יכול עוד להבין את זה. אבל הטרמפיסטים, אנשי הפוליטיקה שעולים שם טרמפ, […] אני מדבר על ראשי ערים שלנו שהצטרפו שם. הם עולים פה לגבעה להתסיס נגדנו ככלל, כמפירי חוק. הבית זה כל שנה נדרש להוסיף תקציבים על הפרות חוק שלהם.
חברי כנסת יקרים, אני רוצה לסיים אתם יודעים שמאז הבחירות לשלטון המקומי […] יש 93 מקרים כלנטריסטים בשלטון המקומי? והם באים להטיף לנו מוסר? אלא מה? זה כבר לא כתוב בעיתונים […] זה לא צודק כלפינו. ואנחנו היינו צריכים בעניין זה לזקוף ראש.
[…] זה לא פשוט לצאת נגד הפגנות כאלה. כאשר הם עמדו כאן מול הכנסת הם שרקו שריקות בוז לכל חברי הכנסת כמעט, בלי הבחנה, כאשר הם חברי כנסת.
[…] אפשר כמובן לתרץ את זה ולהסביר: בחוש וחצי האחרון קרו דברים באופן מרוכז, שבחלקם מעוררים שאט נפש. כל עריק לשון מאזניים. תופעות קשות מאוד, וצריך להטיל את האשמה על כולנו לפרק הזמן הזה בדרגות מינון שונות. בשיא האשמה עומדים שביקשו את השוחד וערקו, ואחר כך המשחדים, ואחר כך השותקים ובתוכם אני […] לי לא היה לי את האומץ.
אני פונה אל ראשי המפגינים ברגע זה […] אני רוצה לפנות ולומר להם: הרפו מן הכנסת ככלל. הפגנתם, השפעתם. תיזהרו מכינון תנועה פוטשיסטית, מרובעת, שמובילה את כל המערכת לריסוק. ואני פונה אל כל הטרמפיסטים שיש להם מצפון […] להרפות מן העניין הזה. התהליך נדלק, הוא התחולל כאן בכנסת בזהירות, בחכמה, בתבונה, כאשר הסמכות היא שלנו לעשות את ההכרעות האלה. אנחנו נבחרנו.
[1] אלי אשכנזי, "מהפנתרים השחורים ורוטשילד עד אמיר השכל: תולדות המחאות בישראל", Walla, 4.7.2020. ראה: https://news.walla.co.il/item/3371352. לפי התיעוד בעיתונות עולה שמי שהתחילו את שביתת הרעב היו שלושה קציני מילואים, ראה: אילנה באום, "וגם מוטי אשכנזי בא", מעריב, 6.4.1990.
[2] הישיבה המאה שבעים ושש של הכנסת השנים-עשר, ראה: https://fs.knesset.gov.il/12/Plenum/12_ptm_531528.PDF
מסע בזמן 