הסכם השלום המתרקם בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות מצטייר כהסכם היסטורי בו לראשונה מדינה ערבית מוכנה לנורמליזציה עם ישראל לכאורה במנותק מתהליך השלום הישראלי-פלסטיני (זאת למרות שהוא מותנה בהקפאת תכנית הסיפוח הישראלית ביהודה ושומרון). אזרחי ישראל כבר מחכים לנסוע לדובאי ונראה שמדובר בשחר על עידן חדש בו עוד ועוד מדינות ערביות יכוננו הסכמים עם מדינת ישראל.
אך מה לעשות שהיחסים בין ישראל למדינות המפרץ לא החלו עכשיו. יחסים אלה והדיון בפוטנציאל החבוי בהם החלו כבר בשנות התשעים של המאה הקודמת. היחסים ידעו עליות ומורדות והכל היה בעיקר סביב תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים.
ברצוני להפנות אתכם למזכר שנכתב בשנת 2012 מזכר זה שעסק במדינות המפרץ והקדיש פרק ליחסים בין ישראל למדינות המפרץ ובין היתר התייחס להתפתחות היחסים.[1]
מה שאני לומד מכך הוא שני דברים. ראשית, כל פעם שמדברים אתך על הסכם היסטורי תחזור לעבר ותבדוק אם הוא אכן כזה. הרי שום הסכם לא צומח בחלל ריק אבל תמיד יהיה מנהיג שיגזור קופון. שנית, לא משנה כמה ינסו להגיד לנו שלמדינות ערב נמאס מהפלסטינים ומהסכסוך שלנו אתם, יש לזכור שהוא תמיד ברקע. כל מבצע צבאי או אירוע אחר יכול להקפיא את היחסים המתרקמים בינינו לבין איחוד האמירויות הערביות.
תזכרו שמדובר באזור נפיץ שידע הרבה אירועים ששינו את מצב מהקצה לקצה. כל מה שנשאר זה לקוות לטוב ולקוות גם שהמנהיגים שלנו יודעים מה הם עושים.
[1] ראו: יואל גוז'נסקי, מדיות המפרץ בסביבה אסטרטגית משתנה, תל-אביב 2012, פרק י"ג.
מסע בזמן 