לפי יוסי ביילין, כשהיה בנימין נתניהו סגן שר הוא תמך בהצעת החוק שהציעה האופוזיציה לבחירה ישירה של ראש הממשלה. נתניהו הסביר כי מדובר בשינוי משטרי חשוב שימנע את הצורך בתרגילים שונים ומשונים להבטחת בחירת ראש הממשלה, משום שהעם יבחר בו במישרין והכנסת תוכל להביע בו אי-אמון רק בנסיבות מיוחדות. הליכוד, שהיה אז בחודשי שלטונו האחרונים, התנגד בכל תוקף לחוק הזה, וראה בו ניסיון של "העבודה" לייצר מצב שבו מועמד כריזמטי מטעמה יוכל להיבחר גם אם לליכוד יהיה רוב יחסי בכנסת. נתניהו, בצדק מבחינתו האישית, האמין כי הצעת העבודה פותחת בפניו אפשרות, בעתיד, לזכות בתמיכת הציבור, גם אם לליכוד יהיו פחות תומכים בבחירות לכנסת.
נושא הבחירה הישירה היה אחד החמים ביותר על סדר היום הפוליטי. יוסי ביילין מציין שהוא התנגד לו בתוקף, מחשש שהשיטה תקטין את המפלגות הגדולות ותהפוך את הנושא הפרסונלי חשוב הרבה יותר מאשר מצעי המפלגות. הוויכוחים הפנים מפלגתיים לא נפסקו עד רגע ההצבעה, אך בשתי המפלגות הוטלה "משמעת סיעתית", ומשמעות הדבר הייתה פתיחת פתח לסנקציות כנגד מי שיצביעו בניגוד לעמדת המפלגה.
לפי דבריו, היה מתח רב לקראת ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית, שהתקיימה ב־18.03.92, שלושה חודשים לפני הבחירות שהחזירו את "העבודה" לשלטון (בחירות 92' התקיימו עדיין במתכונת הישנה). הליכוד הצביע כנגד החוק, ונתניהו היה בין הבודדים שהפרו את המשמעת הסיעתית. הוא עשה זאת לא כחבר כנסת מן השורה אלא כסגן שר, ויותר מכך – סגן שר במשרד ראש הממשלה, כאשר יצחק שמיר מוביל את ההתנגדות לחוק.
התוצאה הייתה 55 בעד החוק ו־32 נגדו. נתניהו היה גאה מאוד במהלך שעשה. סיעתו לא הענישה אותו, לא ערב הבחירות ולא אחריהן. זה אפילו לא מנע ממנו להיבחר לראשות הליכוד, וסביר להניח שהחוק סלל את דרכו לראשות הממשלה.
מקור: https://www.israelhayom.co.il/opinion/783887
על הניסיון הראשון להדחתה של יפעת שאשא ביטון מראשות הועדה וסוגיית המשמעת הקואליציונית והסיעתית ראה: https://news.walla.co.il/item/3374708
עוד על הדחתה ראה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001337505
על הדחת חבר הכנסת קרעי מוועדת הבחירות המרכזית ראה:
מסע בזמן 