בשנים האחרונות מרבים להשוות בין בנימין נתניהו לבין דוד בן-גוריון ובמיוחד לאור האורך של תקופת שלטונם. יחיעם וויץ מציע נקודה מעניינת נוספת להשוואה בין שניהם.[1] לפי דבריו, מפלגתו של בן־גוריון, מפא"י, שיחקה תפקיד מכריע בתהליך פרישתו המאולצת של בן־גוריון. כדי להדיח את לבון בן־גוריון הציג אולטימטום לחברי מפלגתו, "או אני או הוא", וכך למעשה לא הותיר בידיהם ברירה אלא להצביע בעד ההדחה. צעד זה הביא לכאוס ולקרע מדמם בין שני מחנות: של בן־גוריון ושל לבון.
התנהלותו, שהייתה במידה רבה אלימה, גרמה לוותיקי המפלגה שהיו בכירי המדינה: אשכול וה"טרויקה" — גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר — להרחיק אותו מהנהגת המדינה. סיבה נוספת לכך היתה שאיפתו של בן־גוריון להעביר את השלטון לצעירי המפלגה — גיורא יוספטל, משה דיין ושמעון פרס — מאחורי גבם של הוותיקים.
לוותיקים הייתה עוצמת פוליטית ולמרות הערצתם לבן־גוריון, היה להם הכוח הנפשי להראות לו את הדלת. הם לא דומים לראשי הליכוד כיום. נתניהו הצליח להטיל עליהם אימה. אחרי שנים רבות בשלטון, צמרת הליכוד אחוזת פחד ומשותקת. איש מחבריה אינו מסוגל להציג עמדה המנוגדת לעמדת הקיסר.
הליכוד היום הוא לא מפלגה פוליטית, אלא מנזר השתקנים. לכמה מחברי סיעתו יש סיפור חיים מכובד, כמו הפילוסוף יובל שטייניץ או המצביא עוזי דיין, אבל הם לא מסוגלים להתמודד עם המשפחה המלוכנית. כמה עגום להתבונן בחוסר האונים שלהם. הם לא יכולים לומר אפילו מלה אחת על ריצת האמוק של נתניהו, שהפך את האינטרסים האישיים שלו לערך מקודש. בניגוד להם ראשי מפא"י היו מסוגלים להציב גבולות ברורים לבן־גוריון כאשר ראו שהוא מאבד את הקשר למציאות הפוליטית.
עד כאן דבריו. יש לציין שהחבורה שליוותה את בן-גוריון עשתה את זה רק כאשר הרגישה מאוימת משאיפתו לקדם את צעירי המפלגה. רק אז הם פעלו כנגדו. כמו כן, הם הרגישו שרדיפתו האובססיבית את לבון מסכנת את המפלגה. מכאן שלא בטוח שטובת המדינה עמדה לנגד עיניהם. אלא אם כן טובת המפלגה שווה לטובת המדינה.
בכל אופן, השוואות הם תמיד דבר בעייתי. כל תקופה היא אחרת וקשה להשוות בין שני אנשים למרות קווי הדמיון ביניהם. לפי ראייתי, לשני האנשים יש יתרונות וחסרונות והכול בדרך כלל לפי עמדתו הפוליטית של מי שעורך את ההשוואה. ואני אינני מחסידיו של בנימין נתניהו.
מסע בזמן 