התנגדות הימין לבנימין נתניהו

נכון לכתיבת שורות אלה אמורה מדינת ישראל לספח את יהודה משומרון או לפחות את חלקם לשטחה של מדינת ישראל. זאת כחלק ממימוש חלקי של תכניתו המדינית של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. מהלך זה עורר התנגדות רבה מצד גורמים בשמאל וכן ממדינות רבות בעולם. אפילו ארצות הברית מתנגדת למימושם של תהליכים חד-צדדיים במסגרת התכנית.

אבל התנגדות למהלך ישנה גם מצידה הימני של המפה הפוליטית. גורמים שונים במחנה הימין וביניהם מועצת יש"ע חוששים שמהלך זה יביא בסופו של דבר להקמתה של מדינה פלסטינית ואובדן האפשרות לכינונה של ארץ ישראל השלמה. אבל האמת היא שאין זה דבר חדש. כבר בקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה עוררו מהלכיו התנגדות מימין.

אחד מנקודות המחלוקת של ראש הממשלה עם הימין הייתה סביב מימושם של הסכם אוסלו ב' מאוקטובר 1995 והסכם חברון מינואר 1997. על פי הסכמים אלו, על ישראל היה לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים שנקראו "שלוש פעימות". הפעימה השנייה הייתה אמורה להתבצע ביולי-אוגוסט 1998, אך לא התבצעה בגלל טענות ממשלת ישראל שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם בהסכמים הקודמים. ישראל דרשה שהפלסטינים ימלאו את התחייבויותיהם בהסכמי אוסלו, לפני שהיא תבצע נסיגות נוספות. הפלסטינים מצדם סירבו לבצע פעולות נוספות למימוש התחייבויותיהם לפני שישראל תבצע את התחייבויותיה.

על רקע הקיפאון בתהליך השלום והלחצים שהופעלו על ישראל מצד ארצות הברית להמשיך מימוש ההסכמים, פורסם מאמר מאת נדיה מטר בדו-שבועון מולדת ובו היא קראה לבנימין נתניהו לא להיכנע ללחצים האמריקאים ולא להמשיך במימוש הסכמי אוסלו. לפי דבריה, אפשר לראות שבנימין נתניהו "מוכן לנסיגה של לפחות 11% מיהודה ושומרון, והדבר היחידי שמעקב זאת הוא איך לעטוף את הסחורה בעטיפה יפה על מנת שתמונה עלובה זו תתקבל בעם ישראל".

לטענתה, כולם יודעים שכל קילומטר אשר ייתן עכשיו מהווה לא רק הפקרת הציונות, הפקרת מולדתנו המובטחת לידי זרים, אלא זוהי פעולה אקטיבית להקמת מדינת פלשתין. זוהי הפקרה מודעת של עשרה יישובים, מקורות מים וצירי תחבורה לידי טרוריסטים, והרעיון החילוני הזה של הפקדת אחוזים משטחי יש"ע בידי ארצות הברית מחזיר לישראל את שלטון המנדט, רק הפעם האמריקאי.

לאלה הטוענים שאסור להפיל את ראש הממשלה כי אין לנו אלטרנטיבה אחרת, היא אומרת ש"אם תתבצע תכנית הנסיגה, חלילה, אז לא יהיה כל הבדל בין ממשלת נתניהו לממשלת ברק ועלינו להפיל אותה. ראש הממשלה אינו יכול להפחיד אותנו! לא העלנו אותו לשלטון כדי שימשיך את הסכמי אוסלו, ואם אמנם זו כוונתו – אז אני מעדיפה אפילו להיות באופוזיציה … למרותו שזו לא האופציה היחידה, הרי המחנה שלנו מבורך באנשים מוכשרים שיכולים להיות אלטרנטיבה לבנימין נתניהו".

בסוף המאמר היא פנתה לראש הממשלה באופן אישי ואמרה: "אל תהיה דוד המלך, אל תהיה זאב ז'בוטינסקי … אבל ריבונו של עולם, היה בנימין נתניהו, קרא את ספרך, ואל תיכנע ללחצים, אל תוותר על מולדתנו…"

אבל כמובן ששום דבר לא עזר. באוקטובר 1998 נחתם הסכם ואי וישראל ביצעה את הנסיגה הראשונה מתוך שלוש בזמן שנקבע, אך סירבה להמשיך בנסיגות בטענה שהפלסטינים לא מלאו את חלקם בהסכם. כמו כן, בהחלטת הממשלה ב-12 בדצמבר 1998 נקבע שישראל לא תבצע נסיגות נוספות בלי שהפלסטינים יפסיקו את האלימות וההסתה, יאספו את הנשק הבלתי חוקי וישתפו פעולה עם ישראל בלחימה בטרור. ישראל גם דרשה ישראל שהפלסטינים יפסיקו לדרוש שחרור רוצחים, ולא יכריזו באופן חד צדדי על הקמת מדינה פלסטינית.

והנה, למרות שלא מומשו כל ההסכמות, עצם חתימת ההסכם על ידי בנימין נתניהו הביאה לנפילת ממשלתו. זה קרא לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, בנימין זאב בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה. בבחירות שהתקיימו במאי 1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה.

אינני טוען שההיסטוריה חוזרת. הרי, המצב היום לא דומה למה שהיה אז. לדעתי לא יהיו בחירות חדשות בקרוב. חוץ מזה, לא נראה לי שיש אלטרנטיבה שלטונית לבנימין נתניהו (או לחלופין לליכוד במידה ונתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית) לא מימין ולא משמאל. עם זאת, אפשר לראות שכמו אז גם היום אין הליכוד בראשות נתניהו הנציג הבלבדי לימין במדינת ישראל. ומכאן, יכול להיות שאם כבר תופיע אלטרנטיבה שלטונית היא תבוא דווקא מימין.

בקיצור. נחיה ונראה…