ב-26 לדצמבר 2003 כתב יואל מרקוס מאמר בעיתון הארץ. כותרת המאמר הייתה שנת הנפילה. כבר אז כמו היום היה המצב במדינה על הפנים. לפי דבריו של מרקוס, שנת 2003 תיזכר כאחת השנים הכי רעות שידעה המדינה. ישראל הייתה ברשימת המדינות המסכנות את שלום העולם. נושא גדר ההפרדה הועבר לחצרו של בית הדין הבינלאומי בהאג. האינתיפאדה ופיגועי ההתאבדות עשו שמות בכל תחומי החיים. הפשע פרח והשחיתות הציבורית הגיעה עד למפתן ביתו של ראש הממשלה.
בדבריו הייתה תקוה ש-27 שנים לאחר המהפך השלטוני הראשון אפשרי הדבר שבשנת 2004 יתחולל המהפך השלטוני השני בתולדות המדינה. כבר אז ציפו למנהיג. לטענתו, "המנהיג הבא יהיה עלום. אפשר לכנותו מיסטר איקס. אם תרצו. אך הוא קיים בכוח, כשהתסיסה הציבורית, ההתארגנויות השונות, מורת הרוח מהמצב, יבשילו לכדי רצון נועז בעצמות להעניש את השלטון הכושל על ידי הפלתו, יימצא גם האיש שיוביל את המהפך הבא".
כפי שאומרים במקומותינו – "אמר ונשאר בחיים". שנת 2004 נודע כשנת ההתנתקות ואריאל שרון הפך פתאום לאיש שיביא עתיד טוב יותר. שנה לאחר מכן נעשה הפינוי מרצועת עזה והארץ נכנסה למערבולת פוליטית ונראה היה שהיא על סף מלחמת אחים.
לאחר סיום ההתנתקות שקע אריאל שרון בתרדמת ויורשו בתפקיד אהוד אולמרט הוביל את מפלגת קדימה שהוקמה על ידי שרון לניצחון בבחירות. גם כהונתו של אולמרט נסתיימה בעננת שחיתות ולאחר שנאלץ לפרוש נערכו בחירות ואז עלה לשלטון בנימין נתניהו. למהפך אנחנו עדיין מחכים.
מסע בזמן 