לפי ארנון לפיד, במאמר מידיעות הקיבוץ מה-23 ליולי 2008, כש"סיני", הוא ארנן עזריהו מקיבוץ יראון, מעלה זיכרונות מ-91 שנות חייו, מתעוררת לחיים ונצבעת בצבעים עזים ההיסטוריה של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל. המנהיגים הם בשר ודם, העימותים יצריים, באידיאולוגיה יש חורים, המלחמות הן לא מה שחשבנו, ואחרי הכל, הציונות היא סיפור הצלחה. שיעור היסטוריה בכיף, בספר חדש.
אם "צעיר" הוא מי שתאב ידע וסקרן, שאינו מקדש מיתוסים, שמחשבתו רעננה ועצמאית, שזיכרונו ארוך וצלול ודיבורו רהוט, שראייתו אופטימית, והוא גורס כי לא המציאות היא המכתיבה את ההתנהגות, אלא העתיד והציפיות ממנו, וכי מה שלא היה, או איננו, אין פירושו שלא יוכל להיות – אם כל אלה אכן מאפיינים אדם צעיר, כי אז ארנן עזריהו, חבר יראון, המוכר הרבה יותר בכינוי "סיני", הוא אדם צעיר מאוד. צעיר, שנולד בשנת 1917.
סיני מעולם לא ראה צורך לספר את סיפורו, ודאי לא להעלותו על הכתב. בכל תפקידיו, בכל הצמתים, הקפיד להישאר בצל. אז מה בכל זאת הניעו, בערוב ימיו, להוציא את הספר? הייתה זאת אורה ערמוני (חברת מערכת עיתון "הקיבוץ"), שהכירה את סיני אך מעט, מפגישות קצרות בעבר, ומסיפורים שהתהלכו על עבודתו לצד גלילי ואלון. סמוך ליום הולדתו ה-89, ביקשה לשוב ולהיפגש אתו. לאחר שידולים רבים, נעתר לה.
בעקבות אותה פגישה, ובמשך שנה שלמה, התייצבה בביתו עם מכשיר הקלטה, מדי שבוע. "לא היה ברור לאן יובילו השיחות", היא מספרת, "וכיוון שסירב בכל תוקף לספר את סיפור חייו, סיכמנו שנשוחח על מה שמוסכם עליו, ואחרי שיקרא את פענוח הקלטות, נחליט האם ומה נעשה בהן".
מאותו יום, במאי 2006, כך ערמוני, היא "התמכרה". אחרי כל פגישה ציפתה לבאה בעקבותיה, ואפילו במלחמת לבנון השנייה, כשנפלו קטיושות על הגליל, לא ויתרה על הפגישה השבועית.
מאמר זה פורסם במקור בידיעות הקיבוץ אבל נדלה מארכיון האינטרנט.
ניתן למצוא מאמר זה גם בארכיון המדינה בתיק: פ – 1 / 4977 (עמ' 232-230).
מסע בזמן 