לפי ג'ארד דיימונד, בספרו העולם של אתמול, הציפייה הנאיבית היא שתגובותינו על כל מני סכנות היו פרופורציוניות לחומרתן, הנמדדת על פי מספר האנשים שכל סוג של סכנה גורם למותם או לפציעתם בכל שנה. לדבריו, הציפייה הנאיבית הזאת אינה מתגשמת בגלל חמש סיבות לפחות.
ראשית, המספר השנתי של הרוגים או פצועים מסכנה מסוג מסוים עשוי להיות נמוך דווקא מפני שאנחנו מודעים לה מאוד ומשקיעים מאמצים רבים לצמצם את פגיעתה. אילו היינו רציונליים לגמרי, מדד סכנה טוב יותר ממספר ההרוגים השנתיים שהיא גורמת (דבר שקל לספור אותו) היה מספר ההרוגים השנתי שהייתה גורמת לולא נקטנו אמצעי נגד (זה דבר שקשה לאמוד אותו).
סיבה שנייה למישמש של סכנה בפועל ושל קבלת הסכנות שלנו היא גרסה מתוקנת לעקרון ויין גרצקי: הנכונות שלנו להיחשף לסכנה עולה עלייה חדה עם ההטבות הפוטנציאליות שאפשר להפיק מהמצב המסוכן.
שלישית, בני אדם שוגים באופן שיטתי בהערכת סיכונים – לפחות בעולם המערבי, שבו עשו הפסיכולוגים מחקרים נרחבים על התופעה הזאת. כשתשאל אמריקנים על סכנות היום, סביר להניח שיציינו תחילה טרוריסטים, התרסקות מטוסים ותאונות גרעיניות, אף על פי ששלוש הסכנות האלה יחד הרגו בארבעת העשורים האחרונים הרבה פחות אמריקנים מאשר מכוניות, אלכוהול או עישון. לדבריו הסיבה מאחורי זה היא שאנחנו מפחדים במיוחד מאירועים שמחוץ לשליטתנו, מאירועים בעלי פוטנציאל להרוג אנשים רבים וממצבים הכרוכים בסיכונים חדשים, לא מוכרים או קשים להערכה.
רביעית, יש אנשים שמקבלים סכנה או אפילו מחפשים אותה ונהנים ממנה יותר מאנשים אחרים. עם האנשים האלה נמנים צנחני צניחה חופשית, קופצי בנג'י, מהמרים מקצועיים ונהגי מרוצים. מסדי נתונים שחברות הביטחון אוספות מאשרים את התחושה האינטואיטיבית שלנו שגברים שוחרים סכנות יותר מנשים ושרדיפת הסכנות של הגברים מגיעה לשיאה בשנות העשרים לחייהם ואחר כך יורדת עם הגיל.
לבסוף, כמה חברות הן סובלניות בקבלת סכנות, ויש חברות שמרניות בכל הנוגע לסכנות. הבדלים כאלה מוכרים בין חברות העולם הראשון ונצפו בקרב שבטים של אמריקנים ילידים ובקרב שבטים ניו-גינאים.
מסע בזמן 