בשנת 2004, קרוב לארבע שנים לאחר עלייתו לשלטון יצא לאור ספרו של אייל זיסר שעסק בשנותיו הראשונות של בשאר אל-אסד בשלטון. ספר זה ביקש לשרטט למען הקורא הישראלי את דיוקנו מלא הסתירות של השליט השני – ואולי האחרון – בשושלת אסד. ברצוני להביא כאן את הפסקאות האחרונות בפרק הסיכום של הספר.
לפי אייל זיסר, מאז עלה בשאר לשלטון הוא לא הצליח למלאה את החלל שהותיר אחריו אביו ולהבטיח את כיסאו. תדמיתו החסרה מלכתחילה ספגה מהלומות קשות וספק אם הוא זוכה לאותה יראת כבוד ותמיכה ציבורית שלהן זכה אביו. אולם ניסיונם של משטרים ערביים דומים מלמד כי הם מפגינים בדרך כלל יכולת הישרדות מרשימה מול שלל האתגרים מבית, ורק איום חיצוני של ממש (כגון מהלך צבאי אמריקאי) יכול להם.
לכאורה בשאר הוא המנהל את סוריה, שכן בידיו נתונה הסמכות הפורמלית לקבל החלטות, וקשה להצביע על מוקד כוח מתחרה המציב לו אתגר של ממש. אולם ברור כי סמכותו של בשאר אינה זוכה לאותה מידה של לגיטימציה ותמיכה שלהן זכה אביו. דומה אפוא כי המערכת הסורית מתנהל מכוח האינרציה ותוך מעורבות חלקית של הגוורדיה הוותיקה, שכוחה אינו רק בוותק ובניסיון שעומד לרשותה, אלא בכך שהיא עודנה מייצגת באופן אותנטי את בסיסי הכוח שהמשטר תלוי בהם לקיומו – הקצונה הצבאית, מנגנוני הממשל, עסקני המפלגה ועוד. צמרת זו אינה ממהרת לדחוק את רגליו של בשאר, וכאמור השלימה עם הכתרתו לנשיא. יתרה מזאת, אין מדובר בחבורה העשויה מיקשה אחת, אלא יחידים המעדיפים ישיבה על הגדר. אולם עובדה היא שברגע האמת לא היססו אישים אלה לאחד שורות ולהתערב במהלכיו של בשאר, משחשו כי הנשיא הצעיר מתקשה לעמוד בפרץ וכי מהלכיו, למשל בתחום קידום הרפורמות, מציגים סכנה קיומית למעמדם ולמעמדו של המשטר בכלל.
בשאר אל-אסד הוא מנהיג צעיר שכל עתידו לפניו, ואשר נמנע לעת עתה משגיאות הרות גורל ובלתי הפיכות. הוא ניכן בהבנה טובה של המתרחש, סקרנות ונכונות ללמוד. הוא מבין את הצורך בשינוי, והשאלה הניצבת בפניו היא בעיקרה כיצד להוביל את סוריה בכיוון הרצוי לדעתו. הידיעות שהגיעו מסוריה בקיץ 2003 בדבר כוונתו "לאזרח" את המדינה ולהחליש את אחיזתה של מפלגת הבעת' במוסדות השלטון, הקדימו את זמנן, ואף על פי כן, אין לזלזל בהחלטה שקיבל הממשל לבטל את תלבושת החאקי האחידה בבתי הספר בסוריה ולהחליפה בתלבושת בצבא תגלת וכחול (אם כי, עד מהרה מהרה התברר שידם של מרבית תושבי המדינה אינה משגת לקנות את התלבושת החדשה, ובשאר נאלץ להורות על מתן תוספת שכר מיוחדת לעובדים בשירות המדינה, לצורך זה).
בהחלטות כגון אלה, מוגבלות ככל שיהיו , יש כדי ללמד על הכיוון שבו מבקש בשאר לצעוד למרות הכל, הגם שהדרך עודנה ארוכה ואין כל ערובה שיגיע אל סופה. ראוי לחזור ולהזכיר כי מאחורי הצהרותיו של בשאר מסתתרת זהות לאומית סורית מגובשת, שעשויה להוליך אותו לקבל החלטות שעניינן "סוריה תחילה". ולבסוף, בשאר עצמו מודע לחצורך להתבדל בבוא היום מאביו.
ואכן, בראיון שהעניק לניו-יורק טיימס בשלהי שנת 2003, הסביר בשאר: "הייתי בנו של אב רק בבית שבו גדלתי, אבל [איני דומה לו] שכן אך טבעי שאהיה שונה ממנו. סוף-סוף, בן אינו בהכרח העתק של אביו. הוא אומנם יורש דברים מהוריו ומושפע מהם, אך הוא מושפע גם מדברים אחרים, למשל מן הסביבה והחברה שבהן הוא חי. חשוב שהנשיא יקבל החלטות ויגבש חזון על בסיס המציאות החברתית, מצבה של המדינה ומצבו של העם [ולא על שום בסיס אחר]. כך נהג גם אבי, הנשיא חאפז אל-אסד, ומבחינה זו אנו אכן דומים. אבל המציאות כיום שונה. בשלהי שנות השישים נחשב אבי למחדש גדול, אך באשר לי, ספק אם בעוד עשר שנים יתייחסו אלי כאל איש בשורה ורפורמה. יש להניח שיגידו עלי שאני שייך לדור אחר, דור העבר".
האם יצמח בשאר להיות מנהיג ראוי ומוערך המקרין עוצמה ועמידה איתנה – הרי גם אביו המנוח לא ניחן בעודף כריזמה – או שמה תהפוך תקופתו לאפיזודה חולפת בתולדותיה של סוריה, ובכך יקיץ הקץ גם על השושלת האסדית שכונן אביו (אם כי לא בהכרח על משטר הבעת', ובוודאי לא של המדינה הסורית)? ימים יגידו.
עד כאן דבריו.
כיום, כמעט עשרים שנה לעלייתו לשלטון וכמעט עשר שנים לאחר הטלטלה שעברה על אזורנו במסגרת מה שקרוי האביב הערבי, ניתן לומר שאיש רפורמות הוא לא. אירועי האביב הערבי ומלחמת האורחים שפרצה בסוריה הראו בתחום האכזריות לא נפל בשאר אל-אסד מאביו. נראה גם שנכון לעכשיו שלטונו יציב ולא נראה שיפנה את כסאו בקרוב.
דבר אחד בטוח. ימים יגידו מה יהיה בהמשך.