ב-14 באפריל 1997 נשאה ימימה רוזנטל הרצאה שניתנה ביום עיון על "יחסי ישראל, ירדן והפלשתינאים – מקורות תיעוד ומחקרים", שהתקיים מטעם איגוד הארכיונאים בישראל לזכרו של גיאורג הרליץ, בסינמטק ירושלים (הרצאה זאת פורסמה בגיליון מספר 9 של כתב העת ארכיון). בסיום ההרצאה היא אמרה הברים הבאים:
לסיכום אני מבקשת לציין, שפתיחת הארכיונים בסוף שנות השבעים והעיון במסמכים לימדו אותנו בבירור, כי המציאות ההיסטורית מורכבת יותר מכפי שחשבנו קודם שנחשפו לפנינו התעודות. למדנו מהם שבניגוד למה שחשבנו היו ניסיונות רצופים של מגעים עם הערבים במשך כל השנים. למדנו שתמונת המראה של הערבים איננה חד-ממדית כפי שהציגו לנו בבחרותנו ובבגרותנו, וכי גם לערבים היו טיעונים שהיה מקום לבחון אותם. למדנו שבקרב אנשי משרד החוץ ומערכת הביטחון שררו עמדות שונות ולא הייתה מונוליטיות מחשבתית בפקידות הבכירה; למדנו שפרצו מחלוקות ושררו חילוקי דעות בין המנהיגים, וידו של בן-גוריון לא תמיד הייתה על העליונה כפי שהצטיירה התמונה בעולמנו הבוגר.
אבל צריך להודות שהתמונה המורכבת הזאת, שתועדה בקובצי התעודות של ארכיון המדינה בליווי מבואות והסברים של עורכי הסדרה, לא הייתה פורצת אל הבמה הציבורית ומשפיעה על תפיסותינו, לולא הוויכוח ההיסטורי שפתחו בו "ההיסטוריונים החדשים". הוויכוח הציבורי בין ההיסטוריונים גלש לדיון על "ציונות" ו"פוסט ציונות", ולוויכוח בין שני מחנות. מצד אחד אלה שסבורים שצדקת הציונות מוטלת בספק כל זמן שלא תבין את הצד האחר ותגולל גם את העלילה הערבית, ומצד שני יש מי שסבורים שצדקת הציונות אינה מוטלת בספק, גם אם גרמה לעוולות לצד האחר. זאת משום שהצד הערבי עשה גם הוא עוולות רבות ליהודים במאה שנות ציונות, וזכותו של הצד הישראלי לתאר את קורותיו שלו מנקודת מבטו. אין הוא חייב לספר את העלילה הערבית, ובוודאי שאינו חייב להצטדק על עצם קיומו.
הוויכוח הזה, שהלהיט את הרוחות לפני שנים אחדות, שכח לאחרונה אך השאיר עקבות – עקבות של "הרס יוצר", כביטויו של יוסף שומפטר בספרו של יחזקאל דרור, "חידוש הציונות" (1997, עמ' 43). הרס הסיפור ההיסטורי המוכר בידי "ההיסטוריונים החדשים", והחיכוך בינם ובין "ההיסטוריונים הישנים", הביא את שתי הקבוצות להתבוננו פנימית ולהפנמה הדדית של גישות ועמדות. וכך כעבור שנים אחדות אפשר לשמוע מצד אחד את בני מוריס מסביר בהרצאה לזכרו של שרת (1997) כיצד היה בן-גוריון חייב לעצב את האומה גם במחיר של צעדים מכאיבים כלפי הערבים, ומן הצד האחר דבריה של אניטה שפירא שכתבה כי ההכרה בקיומו של עם פלסטינאי, והרצון להסתגל אליו היסטורית, הגדילו את "הנכונות לקבל את ההנחה שהקמתה של ישראל המטה אסון על הפלשטינאים" (אניטה שפירא 1995, עמ' 32).
לדבריו של אחד מן "הסוציולוגים החדשים" פרץ הוויכוח הזה לא רק כתוצאה מחילופי דורות של היסטוריונים וגילוי מסמכים, אלא גם בעקבות תהליכים מורכבים שהתרחשו בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים. תהליכים אלה הוא תיאר כהיחלשותו של "קול ישראל", הקול הממלכתי, והתגברות הקולות "האחרים" בחברה הישראלית. הוויכוח של ההיסטוריונים, לדבריו, אינו רק מחלוקת על העבר אלא גם "אירוע תרבותי-פוליטי בעל משמעות בהווה המבטא נסיגה מסוימת מן הנרטיב הלאומי ועלייה יחסית של נרטיבים אחרים", עמ' 27-26).
בהקשר זה אפשר כיום להסתכן ולומר שמחלוקת היסטורית זו, ששיקפה גם תהליכים חברתיים, הייתה בין יתר הגורמים שהשפיעו על יצירת האווירה שהובילה למאמצי השלום ואולי אף קידמה את הסכם אוסלו.
הפיוס ההיסטורי בין ישראל לפלשתינאים לא נוצר בחלל ריק. הוא גם חלק מתהליך לימוד היסטורי והסכמה של שני הצדדים לקבל זה את הלגיטימיות של זה. וגם אם אי אפשר כיום לקבוע במדויק מה קדם למה, מתי התרחש השינוי ובאלו נקודות הוא נושק את המחקר ההיסטורי או את התהליכים החברתיים, החוש האינטואיטיבי וההתבוננות אחר ההיסטוריונים החדשים והישנים גם יחד, שישבו יום יום בארכיונים שלנו וכתבו את מחקריהם, לימדני שתהליך הפיוס עם הפלשתינאים צמח אולי גם מן הארכיון.
מסע בזמן 