ערפאת והבחירות בשטחים

ב-10 למאי 1994 הפיץ משרד החוץ הערכה בנוגע לערפאת והבחירות בשטחים. הטענה העיקרית הייתה שישנה הסתייגות מעריכת בחירות כלליות אך יש אפשרות לעריכת בחירות מוניציפליות. להלן סיכום הדברים:

ערפאת שולל להערכתנו קיום בחירות למועצה בחודשים הקרובים ואפשר להטיל ספק אם יהיה מעוניין באמת בקיומן בעיתוי כלשהו, זאת משיקולים מעשיים של איבוד עוצמה פוליטית. עם זאת, מכיוון ששיקוליו בעניין זה מעשיים ולא אידיאולוגיים והבחירות נתפסות כאמור כמכשיר ולא כערך, הרי שקווי פעולתו יכולים להשתנות, על פי הנסיבות בשטח. שינוי גישה כזה עשוי להתפתח בראש ובראשונה אם תתגבש 'בפנים' קואליציה משמעותית שתתבע רפורמה ממשית. להערכתנו שיקולים חיצוניים (לחצים מן המערב, והמשך המשא ומתן עם ישראל בסוגיה) הם משניים בהקשר זה והפלסטינים בכלל שואפים למינימום מעורבות זרה, במיוחד ישראלית בשאלת הבחירות. בשלב זה קשה להעריך התפתחויות 'בפנים' מול ערפאת בסוגיה האמורה, אך קשה להניח כי בחדשים הראשונים של מימוש הממשל העצמי יתהווה מערך כוחות חדש ומאורגן מול ערפאת שיכפה עליו קיום בחירות למועצה דווקא. בכל מקרה, ערפאת ינסה כאמור להסתפק, לפחות בשלב ראשון, במהלך חלקי ומוגבל של בחירות מקומיות.

בהתייחסות ערפאת לסוגית הבחירות ניתן לבדוק היבטים רחבים יותר של מגמותיו ודרכי פעולתו מול 'הפנים', עם כינון הממשל העצמי. בראש ובראשונה מאמציו לשמור על מעמדו כמספר אחד במחנה הפלסטיני וכמתווה ומוביל כל הסוגיות המהותיות בסדר היום הפלסטיני, הפנימי והחיצוני. עם זאת ערפאת מבקש להימנע מעימות חזיתי עם יריביו, כל עוד הדבר לא נכפה עליו. ערפאת ישאף להיות המחליט הבלעדי, תוך מאמץ לדחות הכרעות ולבש הסכמה רחבה ככל האפשר סביב מהלכיו. הוא יעשה זאת על ידי יצירת נוסחאות פשרה במקרה הצורך (כדוגמת הבחירות המוניציפליות) שיש בהן, אמנם כדי לשרת את האינטרסים של יריביו, אך אין בהן פגיעה ממשית במעמדו ואין בהן בהכרח יצירת מוקדי כוח חדשים כנגדו. בעיקרו של דבר יש בקו פעולה זה המשך הדפוס של 'הפרד ומשול' שערפאת נוקט ממילא מול השטחים: מרחב התמרון הפוליטי של מתחריו יורחב אמנם, אך ערפאת ינסה לפעול כך שמרחב זה לא ינוצל לצבירת עוצמה פוליטית מולו, אלא כזירה נוספת למאבקים בין מתחריו לבין עצמם. מוקדם עדיין לשפוט אם ערפאת יצליח לקיים בידיו דפוס שליטה זה לאורך זמן ואפשר אף להטיל ספק בכך. הרבה תלוי בלכידותו, נחישותו ובעיקר התארגנותו של הפנים מול ערפאת לכלל קואליציה של ממש. להערכתנו, בשלב זה לפחות, שלב התבססות הממשל העצמי יש בידו על ערפאת כמנהיג הפוליטי והמנוסה ביותר במערכת הפלסטינית כדי לנצל את חולשות מנהיגות 'הפנים' ולהימנע מנקיטת צעדים שאינם מקובלים עליו, במיוחד בסוגית הבחירות.

קצת פחות משנתיים לאחר מכן בראשית 1996 נערכו ברשות בחירות ראשונות לתפקיד יושב ראש הרשות ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בבחירות ניצח יאסר ערפאת ותנועת הפת"ח זכתה ברוב המושבים במועצה. באוקטובר 2004 מת יאסר ערפאת ובמקומו נבחר מחמוד עבאס. בין דצמבר 2004 לדצמבר 2005 נערכו בחירות לרשויות המקומיות בהם זכה החמאס בהצלחה יחסית. באוגוסט 2005 בוצעה תכנית ההתנתקות ופונו ההתנחלויות ברצועת עזה.

ב-25 בינואר 2006 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית. בבחירות ניצח החמאס ב-76 מושבים לעומת 48 מושבים של הפת"ח. החמאס הרכיב את הממשלה ובראשותה עמד אסמאעיל הניה, אם כי בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט ב-26 ביוני 2006 עצרה ישראל שרים וחברי פרלמנט מטעם החמאס כקלפי מיקוח והוחלט על הקמת ממשלת אחדות או ממשלת טכנוקרטים. בפועל התארכו המגעים ורק ב-17 במרץ 2007 הושבעה ממשלת אחדות. בראש הממשלה עומד הניה והיא כוללת נציגים של מרבית המפלגות הפלסטיניות.

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוה, עם עשרות הרוגים – רובם מהפת"ח. החמאס המשיך להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12–14 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות תנועת פת"ח ברצועת עזה. בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז ב-14 ביוני נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, על פירוק ממשלת האחדות בראשות איסמעיל הנייה.