מאמר של ברנרד לואיס על הפלסטינים ואש"ף

ביוני 1975 פרסם מרכז ההסברה תרגום לעברית של מאמר מאת ברנרד לואיס בשם "הפלשתינים ואש"ף גישה היסטורית". להלן דברי המבוא כפי שמובאים בפתח החוברת:

המאמר בחוברת זו הינו ניתוח היסטורי תמציתי ומדויק של הסכסוך הישראלי-ערבי, פרי עטו של אחד מגדולי המזרחנים של דורנו, חוקר בעל סמכות מוכרת בקהילה המדעית של זמננו. כותב המאמר, פרופסור ברנרד לואיס, שימש שנים רבות כפרופסור להיסטוריה מוסלמית בבית הספר למדעי המזרח ואפריקה של אוניברסיטת לונדון ועתה הוא משמש פרופסור במרכז המזרח תיכוני של אוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית וחבר המכון ללימודים מתקדמים של אוניברסיטה זו. עבודותיו הרבות בתחומי ההיסטוריה והתרבות של ארצות המזרח התיכון מצטיינות בכושר ניתוח מעולה, דקות הבחנה, וידע רב והן זיכוהו בשם בינלאומי נכבד. יכולת הניסוח המבריקה שלו באה לידי ביטוי גם במאמר זה. פרופסור לואיס הוא בעל זיקה עמוקה ליהדות ולתולדות ישראל.

מאמר זה פורסם בירחון האמריקאי "קומנטרי" מחודש ינואר 1975, ותורגם על ידינו לעברית.

עמדת ישראל מוצגת בידי פרופסור לואיס בבהירות ובמידה מסוימת של אהדה, אם כי בלוויית מספר הסתייגויות. את האפשרות להקים מדינה ערבית פלשתינית בשטחים המוחזקים הוא מכנה (עמ' 13) "אפשרות שהיא כיום היחידה הבאה בחשבון". כידוע דוחה ישראל אפשרות זו בצורה חד משמעית, ופרופסור לואיס מסביר את עמדת ישראל היטב בהמשך המאמר, תוך כדי השגות על כמה מטענותיה [עמדת ישראל בעניין זה, כפי שנוסחה בעת הצגת הממשלה הנוכחית בכנסת, קובעת: "אנו חותרים לחוזה שלום עם ירדן, אשר יושתת על קיום שתי מדינות עצמאיות – ישראל, אשר בירתה היא ירושלים המאוחדת, ומדינה ערבית ממזרח לישראל. במדינה הירדנית פלשתינית השכנה תוכל לבוא לכלל ביטוי הזהות העצמית של הערבית, הפלשתינים והירדנים, תוך שלום ושכנות טובה עם ישראל. ישראל שוללת הקמת מדינה ערבית נפרדת נוספת ממערב לירדן"]. בחלקו השני של המאמר מנסח לואיס בבהירות רבה ותוך גילוי הבנה את החששות וההתלבטויות בישראל, כשהוא מטעים (עמ' 22) שלא קיים בסיס למשא ומתן בינה לבין אש"ף; אולם את טענת ישראל, כי לא תישא ותיתן עם אש"ף משום שהוא כנופיית מרצחים וטרוריסטים הוא מכנה "לא רלוונטית". יחד עם זאת הוא גם מבליע באותו מקום עצה לישראל, "לבחון את נכונותו של אש"ף". ובסיכום, אף שאינו מדבר בשם ישראל, יש במאמר תמונה נכונה ומבינה של העמדה הישראלית מול האיבה הערבית, ובזאת תרומתו החשובה.