ב-1 בספטמבר 1969 התחוללה בלוב הפיכה צבאית שסיימה את שלטונו הארוך של המלך אידריס ה-1 (1969-1951). במשרד החוץ הישראלי התקשו בתחילה להעריך את טיבו של המשטר החדש. פחות מזה ידעו להעריך את אישיותו ואת תפקידו של המנהיג – מֻעמר קדאפי.[1]
דומה היה הדבר לתגובות בעולם המערבי, קרי: ארצות הברית ובריטניה. עדות לכך ניתן לראות בדברים שאמר שר החוץ אבא אבן בדיון בממשלה ב-15 בספטמבר.[2] שר החוץ ציין כי במחלקת המדינה האמריקנית יש גורמים המביעים חששות כבדים מההתפתחות בלוב ובה בעת מביעים צער על שהמדיניות האמריקנית כלפי ישראל אינה דורשת ממנה לסגת לאלתר מהשטחים – בדומה לחששות שהביע שלמה הלל.[3] אולם מצד אחר הביעו חברים בממשלה הבריטית גישה אופטימית בנוגע ליחסים בין המערב לרפובליקה הלובית.
בנוגע לאמריקה הוא אמר:
"[…] מאמריקה ישנם דברים דומים בתוספת העצה הכללית, שעל הפיכה ערבית יש לכתוב את ההיסטוריה אולי ששה חודשים אחרי קיומה. והם מזכירים לנו את העניין של קאסם, שהיה כאילו איש של נאצר, בעוד שאחר כך הוא ונאצר למעשה התמודדות. הרבה מאי-ידיעה, הרבה מהרהורי לב – הרצון להאמין כי אחרי רעידת אדמה זאת היסודות עדיין מוצקים. על כל פנים, כהלך רוח מערבי, זה לדעתי המברק האופייני ביותר – לעצום את העין ולקוות לטוב יותר. כך הייתי מגדיר זאת."[4]
לימים התברר כי תקוות אלה היו משוללות יסוד. המשטר החדש בלוב סגר את הבסיסים הבריטיים ואת הבסיס האמריקני שהיו על אדמת לוב ואף עשה את לוב למקור של טרור נגד בריטניה, ארצות הברית ומדינות נוספות.
[1] תגובות במשרד החוץ הישראלי לעליית מֻעמר קדאפי לשלטון, ספטמבר 1969, אתר ארכיון המדינה.
[2] דברי שר החוץ אבא אבן בישיבת ממשלה, 15/9/1969, א-7636/1.
[3] סמנכ"ל משרד החוץ שלמה הלל אל שר החוץ אבא אבן, 3/9/1969, חצ-4209/15.
[4] דברי שר החוץ אבא אבן בישיבת ממשלה, 15/9/1969, א-7636/1.
מסע בזמן 