המכון למחקרי ביטחון לאומי כינס כמה מומחים ישראליים, כדי להציע מתווה לראש הממשלה הישראלי החדש למפגש הראשון והמכונן שלו עם נשיאה החדש של ארצות הברית. התוצאה הייתה מזכר לראש הממשלה שפורסם בכתב העת עדכן אסטרטגי, בינואר 2009.[1]
לפי מחברי המזכר, הצהרותיו של ברק אובמה באשר למזרח התיכון, שהיה מועמד לנשיאות ארצות הברית, היו כלליות למדי והותירו אחריהן ערפל. לטענתו, יש לקרוא אותן לאור הניסיון המלמד שהצהרות של כל מועמד לנשיאות ארצות הברית באות להבטיח תמיכה בו מצד קהלים מסוימים בציבור הבוחרים האמריקאיים ולא יותר מכך. כאשר הופך המועמד לנשיא הנבחר, מדיניותו מושפעת משיקולים שונים ומגוונים, שלא היו קיימים אצלו טרם כניסתו לבית הלבן.
ההנחה הרווחת בקרב רבים מהמנסים לנחש כיצד ינהג הנשיא אובמה בסוגיית המזרח התיכון היא, שהמשבר הפיננסי העולמי, שאלת ההתפנות מעיראק ושאלות בינלאומיות אחרות יגזלו חלק ניכר מזמנו, כך שיוותר לו זמן מועט לעסוק בסכסוך הישראלי-ערבי בכלל ובחלקו הישראלי-פלסטיני בפרט. למרות זאת, קשה להניח שהנשיא אובמה יוכל להתעלם מהביקורת שהוטחה בשני קודמיו, הנשיאים קלינטון ובוש, לפיה הותירו את הטיפול האינטנסיבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני לחודשים האחרונים לכהונתם. במצוקת הזמן שאליה נקלעו הם ניסו להשיג, בעיקר בשתי ועידות פסגה- קמפ דיוויד בשנת 2000 ואנאפוליס בשנת 2007 – יותר מאשר שני הצדדים הישירים לסכסוך היו מסוגלים להסכים לו.
הנשיא אובמה לא יוכל להתעלם מכישלונם של המאמצים הקודמים לקדם הסדר ישראלי-פלסטיני, החל מהסכמי אוסלו וכלה בהסכם אנאפוליס, ויהיה עליו להשקיע בניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא גם מה צריך להיות היחס שבין המאמץ בסוגיה זו למאמץ המסלול הסורי-ישראלי והאם יש חלופות להצעות הפתרון שלא צלחו במסלול הישראלי-פלסטיני.
לטענת מחברי המזכר, אסור שהממשלה החדשה בישראל, שתקום בעקבות הבחירות הקרובות, תניח שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יידחק למקום נמוך יחסית בסדר היום של הממשל האמריקאי החדש. עם זאת, לממשלה זו יהיו סדרי עדיפויות משלה ויהיה עליה לשכנע את הממשל החדש בוושינגטון בהיגיון הפנימי של סדר העדיפויות הישראלי.
המסר הכללי העולה מהמזכר הוא שמוקדי המתח בין ישראל וארצות הברית בעבר נוצרו כאשר שתי המדינות הפתיעו זו את זו ופעלו, כל אחת בנפרד, בלא לידע האחת את השנייה, או כאשר הציפיות של צד אחד לא תאמו את היכולת של הצד השני לעמוד בציפיות אלו. משום כך חשוב שישראל תבטא רצון להמשיך ולחזק את התיאום ההדדי עם ארצות הברית, המבוסס על אמון דו-צדדי, מערכתי ואישי, המיועד למנוע הפתעות הדדיות.
הזירה הבינלאומית מצויה בצומת דרכים היסטורי והן ארצות הברית והן ישראל עומדות בפני אתגרים ומהפכים בעלי השלכות ארוכות טווח על אינטרסים חיוניים שלהן. במקרה של ישראל, אלה גם אינטרסים קיומיים. מכאן המרחב המצומצם ביותר לטעויות והצורך בתיאום מרבי ומניעת הפתעות בינה לבין ארצות הברית.
לאחר שנסקרות סוגיות הנשק הגרעיני האיראני, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היחסים עם סוריה, המצב בלבנון והיחסים הבילטראליים מובאים הדברים הבאים בסיכום:
לכל מפגש בין ראש ממשלה ישראלי לבין נשיא אמריקאי חשיבות רב מבחינת הבטחת האינטרסים הישראליים וקידום ההבנה ההדדית בין שתי המדינות. כאשר שני האישים נפגשים בפעם הראשונה בתפקידם החדש למפגש ביניהם מוקנית חשיבות יתר. במפגש זה נוצר דפוס היחסים האישיים ביניהם ומובהרים בו סדרי העדיפויות שלהם כראשי ממשל.
מבצע "עופרת יצוקה" הבליט מחד את עוצמתה הצבאית של ישראל אך גם את "הבטן הרכה" בכל הקשור למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. שוב הובלטה במערכה זו ההזדקקות לסיוע האמריקאי הן בבלימת יוזמות מדיניות שליליות מבחינתה של ישראל והן במתן מענה לצרכים מדיניים ביטחוניים כדוגמת מזכר ההבנה בנושא הברחת אמצעי לחימה לחמאס. סוגיית הגרעין האיראני מדגישה גם היא את הצורך של ישראל להביא במאזן שיקוליה את הגורם האמריקאי וצרכיו של הממשל הנכנס של הנשיא אובמה.
המשבר הכלכלי העולמי על כל היבטיו יוצר אתגרים קשים והזדמנויות לישראל. תידרש מצידה גישה יצירתית ויוזמת מול הממשל החדש בוושינגטון שיבקש לשקם את מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית ובמיוחד במזרח התיכון. תידרש מישראל גם בחינה מחודשת של מוסכמות שהיו נכונות ממשל הנשיא היוצא וקרוב לוודאי שיאבד עליהן הכלח בעידן אובמה.
מכאן חשיבותו של המפגש הראשון בין ראש הממשלה הישראלי שיכנס לתפקידו בעקבות בחירות פברואר 2009 לבין הנשיא החדש שנכנס לתפקידו בימים אלה ממש, בארצות הברית.
[1] עודד ערן, מזכר לראש הממשלה: מתווה למפגש ראשון בין נשיא ארצות הברית ברק אובמה לראש ממשלת ישראל, עדכן אסטרטגי, כרך 11, גיליון 3, ינואר 2009.
מסע בזמן 