בראשית 1987 שלח מיקי הררי ממחלקת מז"תים [מזרח תיכון] במשרד החוץ סקירה על פרשת עלילת הדם בדמשק. הסקירה נכתבה כנראה לפי בקשתו של ראובן ארליך ממשרד מתאם הפעולות בלבנון שבמשרד הביטחון.[1]
היה זה כנראה על רקע פרסומה של המהדורה השנייה לספר של שר ההגנה הסורי על העלילה.[2] המהדורה הראשונה לספר יצאה בשנת 1983 (תשמ"ג) בשלהי ימי מבצע שלום הגליל ושנה אחרי גמר נסיגת צה"ל מסיני ותחילת הנורמליזציה ביחסים. בספר שנקרא מצות ציון, חזר המחבר על עלילת דמשק, לפיה יהודי דמשק רצחו את הנזיר תומאסו כדי להשתמש בדמו. בשער הספר נראה ציור אנטישמי טיפוסי של יהודי אוכל ילד רצוח, ובהקדמה נכתב שהדברים מקרינים גם על ימינו, ואין לעשות שלום עם היהודים, שלא כמו אנואר סאדאת ש"מכר את נשמתו לשטן".[3]
להלן פרטי הסקירה:
הרקע הפוליטי
שילוב של שנאת ישראל נוצרית-מוסלמית עם המאבק בין המעצמות על השפעה במזרח התיכון הפך את העלילה למאורע פוליטי.
באותה תקופה סוריה הייתה כבושה על ידי שליט מצרים מוחמד עלי, שהתמרד בסולטן התורכי. במוחמד עלי תמכה צרפת, ואילו בתורכים תמכו בריטניה ואוסטריה, שרצו למנוע את התפשטותה של צרפת ולשמור על שלמותה של תורכיה.
האירוע
ב-5.2.1840 נעלם הנזיר הקאפוצ'יני טומאסו, איטלקי תושב דמשק, יחד עם משרתו המוסלמי אברהים עמארה. הנזיר עצמו היה מעורב בעסקים מפוקפקים והסתבר (מאוחר יותר כמובן) שנרצח על ידי אנשים מהשוק, שעימם התקוטט. אולם, השמועה הופצה על ידי הנוצרים שהם נשחטו על ידי היהודים כדי להשתמש בדמם לפסח. הקונסול הצרפתי, הרוזן דה-ראתי מנטון, שרצה להופיע כמגן הקתולים נתן יד לעלילה.
הקונסול והפחה המקומי נתנו ליהודים ארכה של שלושה ימים למצוא את הנזיר ומשרתו. הרב הראשי, ר' יעקב ענתבי, ביקש מכל יהודי שראה אותם להעיד. ואכן, ספר בשם שלמה נגרין, העיד שראה את הנזיר. נגרין נאסר והובא לקונסוליה הצרפתית, משם הועבר אחר כך לבית הכלא שם נסחטה ממנו "הודאה" שהנזיר נשחט בביתו של דוד הררי, במעמד של 7 יהודים אחרים. משרת ערבי בביתו של הררי "נשבע" שהנזיר נשחט בביתו של מאיר פרחי מחשובי הקהילה. כל היהודים הללו נעצרו ועונו עינויים נוראיים – 2 מתו מן העינויים, אחד התאסלם והעיד נגד חבריו והשאר עמדו בסבל.
בינתיים נמצאו בשכונת היהודים עצמות בהמה, שהוחלט שאלו עצמות טומאסי ומשרתו, והן נקברו בכבוד ובפאר רב.
התגובות
הידיעות על העלילה הגיעו אל תפוצות ישראל וגרמו כמובן זעזוע רב. ר' ישראל בק פנה אל מוחמד במצרים ואל הקונסול האוסטרי שם והשיג הוראה ממוחמד עלי להפסיק את העינויים (25.4.1980). אך העינויים נמשכו. אז, החלה פעילות דיפלומטית ענפה שהקיפה את הקונסוליות האוסטריות במצרים ובפריס אך ללא הועיל. לכן, החליט יעקב רוטשילד שהיה הקונסול האוסטרי בפריס לפנות אל דעת הקהל ולפרסם את העלילה. התגובות לא אחרו לבוא. לסאל ודישראלי נדרשו לכך, ואף התארגנה משלחת בראשותו של מונטפיורי (ביחד עם מזכירו אליעזר הלוי, יצחק אדולף כרמיה ושלמה מונק) שיצאה למצרים ודרשה ממוחמד עלי להעביר את הפרשה והמשפט למצרים.
הדרישה למשפט נדחתה אולם הם השיגו את שחרור האסירים ללא בירור משפטי – 28.8.1940.
ממצרים יצאה המשלחת אל הסולטאן וביקשו שיוציא פרמאן השולל את אמיתותה של העלילה וכן אוסר לנהל משפטים נגד יהודים על סמך עלילה זו. על ידי כך נמנעו עלילות דם בתורכיה והעלילה לא הכתה שורשים בעולם המוסלמי.
[1] מקור הסקירה בתיק לבנון – סקירות והערכות מצב. סימול התיק: חצ-9782/7.
[2] לתרגום המבוא לספרו ראה: www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?1318.[נדלה ב-14.8.2019]
[3] ראה עלילת דמשק (1840). (2019, מאי 23). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר 18:40, אוגוסט 14, 2019 מתוך https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%93%D7%9E%D7%A9%D7%A7_(1840)&oldid=25570379
מסע בזמן 