ארץ ישראל בעבר ובהווה

ב-1918 פרסמו דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי ספר על ארץ-ישראל. טענתו המרכזית של הספר הייתה שרוב הפלחים היושבים בארץ-ישראל אינם ערבים, אלא צאצאי היהודים שהתגוררו בארץ ישראל לפני הכיבוש הערבי. הערבים האמיתיים הם רק שבטי הבדואים.

הנחת היסוד הייתה שגם אחרי חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה לא התרוקנה הארץ מיהודים. הם הוסיפו לחיות בעיקר בגליל ורובם עסקו בעבודת האדמה. כשבאו הערבים בראשית המאה השביעית, אימצו רוב היהודים את דת האסלאם וגם החלו לדבר בערבית ועל כן שרדו. בתוך כך נוצרו כל מיני זהויות תערובת אך רוב הפלחים המוסלמים במערבה של ארץ ישראל משתייכים ל"טיפוס גזעי אחר", קבע בן-גוריון ללא ספק: "הרבה דם יהודי זורם בעורקיהם, דמם של האיכרים היהודים שבחרו בצוק העתים להתכחש לדתם ובלבד שלא יעקרו מעל אדמתם". הוא הסתמך בעיקר על מידע אנתרופולוגי שמצא בספריות: הפלחים שימרו מנהגים שדמו למנהגי היהודים המתוארים בתנ"ך, הם שימרו שמות אישיים ושמות יישובים תנ"כיים וכן מלים עבריות.

לפי תום שגב, בביוגרפיה שכתב על דוד בן-גוריון, לא עוררה התזה הזו התפעלות מבחינה מדעית; משמעותה המדינית היא שהיהודים לא עזבו את ארצם ועודם יושבים בה; הנה ראיה ניצחת לכך שהציונות אינה מחייבת עימות עם הפלחים. הנה גם ראיה ניצחת לכך שלא הדת קובעת את זהות היהודים כי אם 'הדם היהודי'. בן-גוריון ובן-צבי לא נכנסו לכל זה; הם הסתפקו בהצגת ממצאיהם כמו שיקפו אמת מדעית מוכחת.

גם את מפת הארץ שרטטו כמו היה זה נושאי דמוגרפי. בתוך כך ויתרו על גבולות ההבטחה שהקדוש ברוך הוא נתן לעמו על פי האמונה הדתית, אלה בלשונם הגבולות האידאליים, והסתפקו במה שהם כינו גבולות ריאליים. בצפון נכללו החרמון, נהר הליטני, מקורות הירמוך והעיר צידון. הגבול המזרחי לא סימנוהו בדיוק, כי הניחו שהשטח יתרחב או יצטמצם ככל שהבית הלאומי ידע להשתלט על המדבר. בדרום עבר הגבול בין אל-עריש לאילת. זו הייתה מפת החלום הציוני, פשרה בין מה שבן-גוריון תיאר אחר כך כ'פלשתינה רבתי' לבין 'פלשתינא זוטרא'. בארץ שתיארה המפה ישבו לדברי בן-גוריון ובן-צבי יותר ממיליון תושבים. הם לא טענו אפוא שהארץ ריקה: הם קבעו שזו ארץ ללא עם וכי היא מצפה לעם. את זכות היהודים להתיישב בארץ ביססו לא רק על ההיסטוריה, כי אם גם בטיעונים אקולוגיים מובהקים: "ארץ הפרחים והשמש" כתבו, "ארץ שאין נפלאה ממנה על פני כדור הארץ" הפכה לשממה, "קוץ ודרדר רבים מספור יכסו את העמקים היפים". נעלמו הבוסתנים והיערות, מורדות ההרים נטולים חיים. כל זה קרה מפני שהיא ארץ ללא עם. עם שובו של עמה – מכמני הטבע שלה יפרחו מחדש.