ב-6 לאוגוסט 2018 פורסם בפורום לחשיבה אזורית מאמר מאת שמואל לדרמן. לפי כותב המאמר, רבים מבקרים את נשיאות טראמפ על שהיא מערערת את הסדר הבין־לאומי הליברלי שארצות הברית מובילה, לכאורה, מאז תום מלחמת העולם השנייה. אולם תפיסה זו מבוססת על מיתוס שחשוב לאתגר.
הוא מצטט מאמר שפורסם במגזין Foreign Affairs. מדובר במאמר מאת גראהם אליסון על הדיון הפרשני במדיניות החוץ האמריקאית בתקופת טראמפ. מחבר המאמר טוען שהיא מוצגת תדיר כאיום על הסדר הבין־לאומי הליברלי שמובילה ארצות הברית מאז סיום מלחמת העולם השנייה.
אליסון מציין שהקונצנזוס בדיון סובב סביב שלוש טענות מפתח: (1) הסדר הבין־לאומי הליברלי שהובילה ארצות הברית היה הסיבה המרכזית לשלום היחסי בין המעצמות הגדולות מאז מלחמת העולם השנייה. (2) בנייתו של סדר זה הייתה מניע מרכזי במדיניות החוץ האמריקאית. (3) הנשיא טראמפ הוא האיום המרכזי על הסדר הזה.
טענות אלו, גורס אליסון, שגויות ברובן. השלום היחסי מאז מלחמת העולם השנייה היה תוצאה של מאזן העוצמה המסוכן בין ארצות הברית לברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה ולאחר מכן תוצאה של התקופה הקצרה של הדומיננטיות האמריקאית המוחלטת. הסיבה למעורבות האמריקאית בעולם לא הייתה הרצון לכונן סדר ליברלי בעולם כולו, אלא הניסיון למנוע איום על הדמוקרטיות הליברליות במערב, ואף שטראמפ מערער כמה מיסודות הסדר הזה, הוא רחוק מלהיות האיום המרכזי על היציבות הגלובלית.
בסיכום מאמרו של לדרמן הוא טוען שמיתוס הסדר הבין־לאומי הליברלי שמוביל המערב בראשות ארצות הברית מבוסס על שימור בורות מקיפה בכל הנוגע לפשעים שהמערב מעורב בהם. ואין זה פלא, היות שבניגוד למדינות דיקטטוריות, במדינות דמוקרטיות, שבהן יש לאזרחים אפשרות להשפיע השפעה ממשית, חשוב במיוחד להסתיר מהם מידע חיוני. המידה שבה בורות זו משועתקת שוב ושוב, כמעט בכל נושא העולה על סדר היום, מעוררת השתאות, ועם זאת, גם בורות זו היא חלק בלתי נפרד מאופיו של הסדר הבין־לאומי השולט.
מסע בזמן 