אם כי איומי החרם הכלכלי אינם משפיעים ביותר על דעת הקהל, וזה לא מעט הודות לתעמולה מוצלחת של ממד"א [ממשלת דרום אפריקה], הרי הפגנות החרם מהסוג שהוחלט עליהן על ידי עיריית אברדין (Aberdeen) או הפגנות החרם בחוצות אמסטרדם ושטוקהולם, שלכולם אופי עממי ביותר, תורמות את חלקן ליצירת עצבנות בתוך האוכלוסייה הלבנה. ממד"א הצליחה להחדיר לאוכלוסייה הלבנה הרגשת בטחון ביחס ליציבותה הכלכלית ובדרך כלל משוכנע הציבור, ובמידה מסוימת של צדק, שחרם כלכלי מושלם לא ניתן לביצוע, הן בגלל הפוטנציאל של ד"א והן בגלל האינטרסים המנוגדים של המדינות השונות הסוחרות עמה. אולם סוג החרם שערכו הכלכלי אולי מועט, אולם ערכו התעמולתי והפסיכולוגי הוא רב, הוא אשר משפיע מאוד על דעת הקהל, וזו הדרך שצריך אולי להמשיך בה, נוסף לכל יתר האמצעים שעומדים לאחוז בכדי להכריח את ד"א להסתלק ממדיניותה הגזענית.[1]
[1] עזריאל הראל, הממונה הזמני על צירות ישראל בקייפטאון אל מחלקת חבר העמים הבריטי במשרד החוץ, ט' באייר תשכ"ד, 21 באפריל 1964. ארכיון המדינה, חצ-3516/14.
מסע בזמן 