בשנת 1905 הרצה יצחק אפשטיין באספה שנערכה בבזל על השאלה הערבית וטען כי הממסד הציוני מתעלם משאלה זו. הוא נטרד מאוד בשל פינוי האריסים הדרוזים מאדמות מטולה ב-1896. בשלב הנוכחי, אמר, "שאלת העם היושב בה [בא"י], עובדיה ואדוניה האמיתיים, עדיין לא נתעוררה לא במקום המעשים ולא במדרש", אולם לדעתו עלולה תנועה שכזאת להתפתח בעתיד הלא-רחוק: "בין השאלות הקשות הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת ייחוסנו אל הערבים [—] דבר של מה בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה זה מאות שנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה".
אפשטיין תקף בהרצאתו קשות את הציונים על שהם רוכשים אדמות מידי אפנדים ואחר-כך מגרשים את מעבדיהן, האריסים העניים, וקבע באומץ לב כי ארץ-ישראל שייכת, לאמיתו של דבר, לשני העמים: "טועים אנו ביחס אל עם גדול, תקיף וקנא, טעות גסה בתורת הנפש. בשעה שאנו מרגישים את אהבת המולדת בכל עזוזה אל ארץ אבותינו, אנו שוכחים שגם לעם החי בה עתה יש לב רגיש ונפש אוהבת. הערבי, ככל אדם, קשור הוא במולדת בעבותות חזקים".
אפשטיין סבר, כי הציונים חייבים להשיג את הסכמת הערבים וכי מפעלם יכול להיות לברכה לשני העמים. הוא הציע לפתוח לפני הערבים את שערי בתי החולים, בתי הספר והספריות של היהודים. הרצאתו של אפשטיין, שפורסמה כעבור שנתיים בכותרת "שאלה נעלמה", וככל הנראה היתה ניתוח ציוני רציני ראשון של המצב, עוררה ויכוח פומבי חשוב ראשון על השאלה הערבית בזירה הציונית. אוסישקין כתב: "הערבים יושבים בשלום וברעות מאין כמוהם עם היהודים [ו]מורים הודאה גמורה בזכותם ההיסטורית על ארץ-ישראל", אך לעומתו קם מנהיג ציוני אחר, הלל צייטלין, וחיווה דעתו כי המפעל הציוני חסר סיכוי, שכן ארץ-ישראל כבר מיושבת ערבים לאורכה ולרוחבה ולציונים אין כוח להוציאם משם. צייטלין הציע אפוא כי היהודים ישלימו עם הגירה למקום אחר כפתרון בעייתי פחות לתחייתם הלאומית.
משה סמילנסקי, במענה ישיר לאפשטיין, כתב בהפועל הצעיר באביב 1908: "אחת משתי אלה: אם ארץ ישראל שייכת – במובן הלאומי – לאותם ערבים אשר התיישבו בה בזמן האחרון, אז אין לנו מקום בה וצריכים אנו להגיד בפה מלא: ארץ אבותינו אבדה לנו. ואם ארץ ישראל שייכת לנו, לעם ישראל, הרי האינטרסים הלאומיים של עמנו קודמים לכל מכל [—] אי-אפשר שלאומיות של שני עמים תהיה קשורה במקום אחד!" סמילנסקי טען, שאין כנות בטענה, שהערבים מעוניינים בעליית יהודים מתוך שהם מבינים שזו תוליך לשיפור מצבם. הציונים אכן צריכים להכיר את הערבים, אך לא כדי לסייע להם להתפתח, אלא כדי להיטיב דעת להודפם. סמילנסקי הזהיר, עם זאת, שלא לנהוג בערבים "באופן שמתייחסים כל עמי אירופה אל אותם העמים שנמצאים במושבותיהם החדשות".
לימים התמתן משה סמילנסקי, וב-1914 קרא לציונים לחתור ל"מודוס ויוונדי" עם הפלסטינים – ללמוד ערבית ומנהגים ערביים; להימנע מרכישת שטחים הכוללים כפרים ערביים, אתרים קדושים למוסלמים או שטחים שקהילות אריסים פונו מהם; ולספק לערבים שירותי רפואה ואפילו שירותי חינוך.
מקור: בני מוריס, קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 2001-1881, עמ' 64-63.
לקריאת המאמר של אפשטיין לחץ כאן.
מסע בזמן 