האידיאולוגיה המשיחית של בנימין נתניהו

לפי אבנר בן-זקן בנימין נתניהו הוא אדם אינטליגנטי מאוד. זה כבר מוסכם על כולם, גם על יריביו הפוליטיים. בפעולה הפוליטית שלו, בניגוד לטענות המופנות נגדו, אין בהכרח עדות לכשל לוגי, לשרלטנות, לזגזוג, להעדפת האינטרס האישי על פני האינטרס הלאומי, לתגובתיות הישרדותית, או לציניות חובקת-כל. הוא גם לא סתם קמפיינר מבריק. לנתניהו יש מסגרת פילוסופית מוצקה וקוהרנטית, ובוערת בו להבה של שכנוע עצמי עמוק בצדקת הדרך

לטענתו, לא קשה במיוחד לזהות את קווי המתאר של המחשבה המדינית של אברבנאל בפילוסופיה הפוליטית של נתניהו הבן — את המאבק האפוקליפטי בין גוג לארמילוס, בין הישמעאלים לנוצרים, תרגם נתניהו הבן למאבק של המערב (הנוצרי) נגד הטרור (המוסלמי); את התפישה של הפעלת הכוח הצבאי אימץ במלואה מאברבנאל, שטען כי "רק כוח צבאי מכריע הוא הערובה האמיתית היחידה לשלום", וכי "כל מלחמה כרוכה בסיכונים גדולים ולכן יש להימנע ממנה כל אימת שאפשר… לעתים קרובות מנוגדות התוצאות של המלחמות לכל החישובים ההגיוניים".

אך יותר מכל לקח בנימין נתניהו מאברבנאל את השילוב של מחשבה מדינית בתוך היסטוריה של קטסטרופיזם. בעוד שאביו התבונן בהיסטוריה דרך שני חרכי קטסטרופה בלבד — גירוש ספרד והשואה — נתניהו הבן מוסיף לכך נדבך שלישי, ומתאר את ישראל כבעלת פונטנציאל גדול להפוך לקטסטרופה היהודית הגדולה ביותר בהיסטוריה. נאומיו החשובים מורכבים מאותו מבנה: תחילה הוא מדבר על היסטוריה קטסטרופלית (שואה), אחר כך הוא מצביע על הפוטנציאל לקטסטרופה עתידית ממשית (איראן, ג'יהאד עולמי, אזרחים ערבים בקלפיות), ולבסוף הוא מכריז על מצב חירום.

נתניהו הבן, אם כן, מבין כי רק באמצעות תיחזוקה, תידלוקה, וניהולה של קטסטרופה פוטנציאלית יכולה להישמר תודעה פוליטית יהודית קולקטיבית, כדבק השומר על אחידות הישות הפוליטית היהודית. על כן את הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא פותרים באמצעות הסכם שלום, סיפוח השטחים, נסיגה חד־צדדית או גירוש הפלסטינים, אלא מנהלים אותו באמצעות החרפת המצב והפיכתו לבלתי פתיר; את איום הגרעין האיראני לא מסירים באמצעות פעולה צבאית או הסכם, אלא משמרים אותו ומכילים אותו באמצעות משטר סנקציות נצחי; את שלטון חמאס בעזה לא ממוטטים באמצעות כיבוש הרצועה והסדר בינלאומי חדש, אלא משמרים אותו, ומכילים את טפטוף הרקטות, החיוני להמחשת הסכנה שטמונה בהקמת מדינה פלסטינית; ואת האיום של ערביי ישראל לא מסירים באמצעות גירוש, שוויון זכויות מלא או החלפת שטחים, אלא מכילים ומשמרים את מעמדם כגיס חמישי, כמי שמאיימים על לב הקיום היהודי בארץ.

כעיקרון, לא מחסלים איומים אלא מתחזקים אותם, משום שיש בהם משום שירות עצום לעיצוב של תודעה פוליטית והיסטורית משותפת ויעילה. כך נתניהו הבן מרקד בלהטוטנות בין הקטסטרופה הפוטנציאלית, שאותה הוא מטפח, לבין מניעת הגשמתה, תוך השהיית הקיום היהודי במצב חירום. הפילוסופיה הפוליטית של נתניהו הבן היא אפוא כל כולה פילוסופיה של קטסטרופיזם בבלימה.

חששו הגדול של נתניהו הבן הוא לא משלום כושל, אלא דווקא משלום מוצלח. הוא מדמה בנפשו מדינה פלסטינית שכנה, המקיימת יחסי ידידות במשך עשרות שנים עם מדינת ישראל, כאשר, לצורך המשל, הפלסטינים זורקים אורז מעבר לחומה והישראלים זורקים פרחים. סביר להניח שלאחר 50 שנות שכנות טובה, שבהן יוחלפו סחורות בין הצדדים, אנשים יחצו את הגבול, והנה כבר תיפול החומה בין העמים ושתי המדינות יהפכו לאחת. כך, לשיטתו של נתניהו הבן, רק איום פלסטיני מתמיד, רק "ניהול הסכסוך" ותחזוק מצב מתמיד של מלחמה, יכול לשמר את המדינה היהודית לאורך שנים.