לפי עופר שלח, בספרו המגש ונכסף: מדוע דרושה מהפכה בצה"ל, צבא העם לא היה מעולם יותר ממיתוס. שיעור המשתמטים במלחמת העצמאות, שבה נאבקה המדינה העוללה על חייה, מוערך בשליש מחייבי הגיוס. בזמן שחיילי הפלמ"ח וגבעתי נלחמו מדי לילה, בני גילם ישבו בבתי קפה בתל-אביב. אבל עדיין הצליח יישוב של שש מאות אלף איש להוציא מתוכן צבא של יותר ממאה אלף חיילים, ושישה מכל מאה מהם נהרגו. יותר מהכול, האתוס של צבא העם היה קיים באותן שנים מכוננות. מי שעמד עליו וטיפח אותו היה לא אחר מאשר האב המייסד.
דוד בן-גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים במפעל ההתיישבות והחינוך, אלא נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות העם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות, כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום הראשון נשא צה"ל על עצמו תפקיד חברתי אדיר.
צה"ל עוצב בראשיתו מתוך ניסיון לחקות את המודל השוויצרי, שבו העם באמת כולו צבא. בשוויץ יש גיוס חובה שרק מעטים חומקים ממנו. אחרי שירות קצר, המיועד להכשרה חיילית ראשונית, משוחרר החייל הביתה – יחד עם הרובה והחוגר שלו – ומשרת מדי פעם במילואים לשמירת כשירות והתכוננות לשעת חירום. התפיסה הזו קשורה לא רק לעיצוב זהותו של החייל הפרטי, אלא דווקא להגדרתה העצמית של שוויץ כמדינה ניטראלית. ממבט ראשון זה דבר והיפוכו, אבל השוויצרים סבורים שדווקא צבאם החזק יחסית סייע להם להישאר מחוץ לסכסוכים הבינלאומיים במשך מאות שנים. בן-גוריון אימץ את המודל הזה בעיקרו למדינה הנמצאת במצב של מלחמה תמידית. דווקא משום שראה בביטחון משהו שאינו מוגבל לפעילות צבאית בלבד, ביקש ליצור, בצה"ל לא כוח מגן, מיישב ומחנך, אלא גם ביטוי של הישות הציונית, עם חלוצי לוחם שיד כל אדם בו עושה במלאכה והשנייה מחזקת בשלח.
הסדקים הראשונים במודל הזה נבעו כמעט מייד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט. צה"ל של היום נקרע בין שתי מגמות ביחסו לתפקידיו הלא צבאיים ולמעמדו ככור ההיתוך: מצד אחד הולך ומתחזק הרצון להוריד מעל שכמו את הנטל הזה, שמשנה לשנה תובע ממנו דברים שהוא מתקשה להתמודד איתם; מצד שני קיים הפחד שאם איננו צבא העם, האליטה המשרתת של הציונות – אז מהו בכלל. מעשי הצבא משקפים את הדו-ערכיות הזו: הוא מבצע בשם הרוח פרוייקטים תומכי חברה, מגייס אוכלוסיות ופרטים – שספק אם יש לו בהם תועלת מקצועית של ממש – ואינו נפטר מסרחי עודף כמו גלי צה"ל; ויחד עם זאת, מדיניות הגיוס שלו הופכת סלקטיבית יותר ויותר – בצבא הסדיר רק בפועל ובמילואים גם במוצהר.
הניגוד הפנימי הזה מוביל את ראשי הצבא, בשיחות סגורות, לתלונות על החברה שסביבם, שאינה מוכנה עוד לשאת בעול, ומצד שני אינה מקבלת את ההחלטות הנגזרות מהמצב. מי שישר עם עצמו בתוך שורות הצבא יודע, גם אם אינו אומר בגלוי, איזו הקלה תהיה לצה"ל אם רק תקבל החברה סוף סוף החלטה לאומית, ותוריד ממנו את הנטל הזה.
מסע בזמן 