ההאשמה בגזענות מעוררת בישראלים רפלקס מותנה. אנחנו דוחים אותה אוטומטית. כל כך הרבה פעמים יוחסה לנו גזענות מסיבות פוליטיות; כל כך הרבה פעמים הושווינו, בטיפשות או בזדון, לגרמניה הנאצית, עד שהנטייה הטבעית שלנו היא להתעלם לא רק מן הדיאגנוזה, אלא גם מן הסימפטומים. דא עקא שהסימפטומים הולכים ומתרבים לאחרונה. יש בחברה הישראלית גילויי גזענות רבים ומדאיגים. הנטייה לבטל אותם במשיכת כתף אינה מסייעת בביעורם. הכיעור הגזעני צץ ועולה בהקשרים שונים. הוא עולה למשל בין אוהדי בית"ר ירושלים שחלקם כבר אינם מסתפקים בשנאת ערבים כשרה והם מרחיבים את השנאה לכל המוסלמים. הוא צץ ועולה יום יום בהתקפות מילוליות על ערבים—בקללות ובאיומים על ערבים באשר הם ערבים. הוא עולה באמירות של ראשי יישובים ומועצות, של ועדות קבלה, שאינם מתביישים לומר כי ערבים אינם רצויים, כי ערבים הם נחותים, כי ערבים הם האויב. לאחרונה הוא צץ יותר ויותר בהתקפות פיזיות: ביידוי אבנים, במכות, ביריקות, בניסיונות לרצח ממש.
להמשך מאמרו של אביעד קליינברג לחץ כאן.
מסע בזמן 