מאז מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה עלתה סוגיית התגוננות העורף מפני האיומים השונים העומדים בפניו בשדה הקרב המודרני. במסגרת הדיון הועלו מושגים כגון החזית האזרחית, חוסן לאומי, עמידה איתנה ואפילו דובר על הקמתה של רשות חרום לאומית. אבל דפדוף מהיר בספרים מעלה שאין חדש תחת השמש, והסוגיה של התמודדות העורף מול הסכנות העומדות מולו עלתה לדיון חדשות לבקרים.
דוגמא לכך אפשר למצוא במאמרו של אביעזר יערי, המופיע בקובץ מרקם הביטחון: סוגיות בביטחון ישראל בעשור השישי לקיומה. בסיכום המאמר אומר יערי שמלחמת מפרץ רשמה על הקיר את העובדה, שהעורף פגיע במלחמה. אפשר לומר בוודאות גבוהה למדי, שבמלחמות העתיד העורף יהפוך לחזית בפני עצמה. תהיה בו היאבקות על הישרדות, על יציבות, על תפקוד תקין ועל יכולת של טיפול בנפגעים ושל שיקום פגיעות. לטענתו, יש להשקיע הרבה בהכנתו של העורף למלחמה בהנחה שיהיה פגיע.
השקעה זו אינה במשאבים חומריים בלבד. לטענתו, הבעיה המרכזית של העורף קשורה בתחושת הציבור, שהדברים מונהגים ביד בטוחה ושהפרט אינו מנותק מהמעשה ושקיימת תחושת אחריות של כל פרט לגבי המתרחש בתחום שלו ולגבי התרומה האפשרית שלו בעורף. כמו כן, חשובה ההבנה שאת התגוננות העורף מכינים למלחמות המחר, על איומיהן החדשים ובעיותיהן המיוחדות, ולא למלחמות העבר. חשובה גם המודעות לכך, ששיטות הפעולה, אמצעי המיגון, דרכי האזעקה והתקשורת מתייחסים לכול פרט ופונים אליו ישירות.
בסיכומו של דבר, אם הפעולות בעורף יונהגו בבטחה על ידי מפקדת העורף, מנהיגי הציבור וראשי הרשויות המקומיות, אפשר יהיה להגיע למצב, שבו העורף יתרום לחזית תרומה מכרעת בעת קרב, ולא יהיה למעמסה עליה נוסף על המאבק הקשה שיהיה על החיילים לנהל כדי לנצח במלחמה.
מסע בזמן 