בתחילת מאי 1953 נדונה במטכ"ל הצעה לשינוי מבנה כוחות היבשה. בעקבות זאת הוחלט להקים צוות לבדיקת מערך צה"ל. צוות התכנון היה אמור לעבד את פרטי התוכנית החדשה במהלך חודשי הקיץ. הצוות הונחה לבדוק מחדש את מערך המלחמה, במגמה להעביר למערך המילואים לוחמים רבים עד כמה שניתן, להקצות ליחידות הלוחמות יותר אנשי שנתון שישמשו מאגר לכוחות המילואים, ולנסות לנצל את השירותים הממלכתיים הקיימים לצורך גיוס בעת מלחמה.[1]
ביוני 1953 החל לפעול צוות תכנון מבנה וארגון צה"ל בראשות ראש מחלקת תכנון במטכ"ל, סא"ל יובל נאמן. משימת הצוות הייתה לקבוע את העקרונות לבניין סדר הכוחות עד שנת 1960. בסוף אוגוסט 1953 הועבר סיכום עבודת הצוות במסמך מפורט שכותרתו "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953", מסמך ובו כ-80 עמודים, הערוכים ב-11 פרקים וב-9 נספחים. הערכת המצב התבססה על מצבת כוח האדם שתעמוד לראשות צה"ל עד 1960, בהתאם להתפתחויות הדמוגרפיות ועל פי האמצעים – ובייחוד כלי הנשק והתחמושת – שניתן יהיה להקצות לו. כמו כן נלקחו בחשבון הכוונה לצמצם את מערך השירותים תוך כדי הגדלת המערך הלוחם והאפשרות לנצל את הפוטנציאל האזרחי של המדינה.[2]
במסגרת ההיערכות הכוללת נדון גם נושא ההגנה האזרחית. מסקנות המסמך בנושא זה היו שקיימת אפשרות שמטוסי אויב יפגעו בעורף האזרחי. נקבע כי במידה שהאויב ישיג עליונות אווירית הוא יוכל להפגיז מהים גם את המרכזים העירוניים בתל-אביב וחיפה. למדינת ישראל לא היו אמצעי נשק יעילים נגד מטוסים וגם לא תותחי חוף שיכלו להתריע הפגזה ימית. חסר לה גם כוח האדם להפעלת כלי הנשק הללו, שכן לאור עדיפות האויב בכוחות השדה היה הכרח לגייס את מרב כוח האדם לעוצבות השדה של צה"ל. את ועוד, היעדר העומק האסטרטגי יצר טשטוש בין החזית הצבאית ובין העורף האזרחי. המסמך קבע כי המרחקים הקצרים בין בסיסי האוויר של האויב ובין מרכז המדינה יאפשרו לו לבצע הפצצות בתדירות גבוהה. אמצעי ההתראה המוקדמת היו מוגבלים ביעילותם, בגלל קרבת בסיסי האויב לגבולות המדינה והאפשרות שמטוסיו יגיעו למרכז המדינה בטיסה נמוכה דרך הים. מאחר שעיקר כוחו של צה"ל התבסס על צבא מילואים, היה גם חשש שעם פרוץ מלחמה יפציץ האויב את ריכוזי האוכלוסייה כדי לשבש את תהליך גיוס הגייסות.[3]
רוב אוכלוסיית הארץ וכל השירותים החיוניים היו מרוכזים בערים הגדולות. האפשרות לפנות את האוכלוסייה מן המרכזים העירוניים במקרה של מלחמה הייתה מוגבלת, בשל מצבה הגיאוגרפי של המדינה. לאור פגיעות גבוהה זו הובע חשש שאם יצליח האויב להשיג עליונות אווירית יוכל לבצע הפצצה אסטרטגית ברחבי המדינה. כמו כן נקבע כי האויב יוכל להקצות כוחות להפצצת העורף אם מטוסיו לא יושמדו עם תחילת המערכה. החשש היה שתוצאות פעולות אלה הגד האוכלוסייה האזרחית יגיעו לממדים של סיכון הביטחון הלאומי כולו.[4]
המסמך הציג שתי שיטות לארגון מערכיה ההגנה האזרחית: האחת – ארגון מערך ארצי הכפוף לשלטון האזרחי ומקיים זיקה לצה"ל בתוקף חוק הג"א; והשנייה – ארגון המערך כחיל מקצועי בצה"ל, ששלוחותיו המרחביות כפופות למפקדות ההגנה המרחבית השונות, כפי שהיה עד לאותה עת. המסקנות בנוגע לארגון מערכת ההגנה האזרחית היו כדלקמן: לאור הסכנה הממשית לפגיעה באוכלוסייה אזרחית במרכזים העירוניים יש לראות במערכת זו את אחד השירותים החיוניים לשעת המלחמה; ייעודה והמבנה האזרחי שלה מחייבים להעבירה למגזר האזרחי כאשר ייווצרו התנאים המתאימים לכך; מבנה המערכת צריך להיות גמיש ומותאם לתנאי המקום, ולכלול מספר מרבי של יחידים שאינם חייבים בגיוס ומוסדות מדינה שונים; את השירותים המקצועיים ואת הדרכתם יש להשתית על מסגרות אזרחיות קיימות; ולבסוף, הומלץ שציוד המערכת יכלול אמצעים הנמצאים ברשות מוסדות ממשלתיים, עירוניים וציבוריים.[5]
[1] עמירם אורן, "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953", עיונים בתקומת ישראל, כרך 12 (2002), עמ' 129.
[2] עמירם אורן, "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953", עמ' 129.
[3] עמירם אורן, "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953", עמ' 139-138.
[4] עמירם אורן, "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953", עמ' 139.
[5] עמירם אורן, "סדר הכוחות המלחמתי – הערכת מצב 1960-1953", עמ' 139.
מסע בזמן 