במהלך האינתיפאדה הראשונה הפכו פיגועי דקירה לתופעה חמורה ומתמשכת, שכונתה "סכינאות". ב-21 באוקטובר 1990 רצח עאמר אבו סרחאן את החיילת איריס אזולאי, את אלי אלטרץ ואת לוחם הימ"מ צ'רלי שלוש בדקירות סכין. בפיגוע "ליל הקילשונים", שאירע ב-14 בפברואר 1992, נרצחו שלושה חיילי צה"ל, במאהל באזור קיבוץ גלעד ברמות מנשה ב"שטח אש 105", בידי ערבים-ישראליים חברי התנועה האסלאמית מאזור ואדי עארה הסמוך. לפיגוע שימשו סכינים, גרזנים וקלשון שבהם היו מצוידים הרוצחים.
ב-17 במרץ 1992 נרצחה בפיגוע כזה ביפו אילנית אוחנה, ויחד אתה עבד אל-ג`אני, ערבי תושב יפו שקם לסייע לה, ונפצעו שמונה עשר אנשים נוספים, ברובם תלמידים שחגגו במסיבת פורים. באותה שנה נרצחה גם הנערה הלנה ראפ בבת ים ב-24 במאי, אירוע שהביא להפגנות זעם ומחאה של אלפי תושבי בת ים.
על רקע אירועים אלה פורסמה בעיתון שיצא לאור במרוקו, באפריל 1991, הקריקטורה הבאה תחת הכותרת "מהפכת הסכינים". להלן תרגום שלה כפי שהופץ בלקט של חצב מה-11 ביוני אותה שנה:
עברו יותר מארבעים שנה ושום דבר לא השתנה…
מסע בזמן 