חודש לאחר הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו במאי 1999 כתב דורון רוזנבלום מאמר ובו פירט כיצד היה ביבי טוב ליהודים. בין היתר הוא התייחס לחוסנה של מערכת האיזונים הישראלית ותוך כדי עשה השוואה מעניינת בין נתניהו לבין נשיא ארצות הברית לשעבר ריצ'רד ניקסון. להלך דבריו:
רבים עמדו על הדמיון המפליא בין דרכו הפוליטית ואישיותו של נתניהו ובין זו של ריצ'רד ניקסון. אלא שההשוואה הזאת הייתה תמיד לרעתנו: ראשית, משום שניקסון בכל זאת חולל גדולות ונצורות במדיניות החוץ שלו, והותיר חותם בעולם; ושנית, משום שניקסון לפחות הדגים את כושרה החיסוני של מערכת ה"בדיקות ואיזונים" המעוגנת בחוקה האמריקאית.
עד לפני זמן קצר היה נדמה, ששום כוח בעולם אינו יכול לסלק מתפקידו ראש ממשלה שפשוט – בגלל מבנה אישיות, מחלה, או כל סיבה אישית אחרת – אינו מתאים לתפקידו. וכבר ידענו ראשי ממשלה חולים, תמהונים או אקזוטיים מהסביר, שהמשיכו לשלוט קדנציה אחרי קדנציה, ללא עוררין. לפעמים נדמה שאפילו מת קליני יכול להמשיך לכהן אצלנו כראש ממשלה, אם רק ייעזר בדובר טוב.
שיטת הבחירות הישירה חיזקה עוד יותר חשש זה. עד שקם נתניהו, ומתוקף אישיותו שאין דומה לה הצליח להראות שהמערכת הפוליטית הישראלית – מטולאת, בלתי מגובשת ומאולתרת ככל שתהיה – בכל זאת מסוגלת להתארגן, להפיל ולפלוט מתוכה מנהיג שחרג מעבר למידה מסוימת של סבירות התנהגותית. אם לאמריקה זה לקח שש שנים לעמוד על טיב נשיאותו של ניקסון לסיימה, הרי אצלנו התהליך היה קצר בהרבה – שלוש שנים בלבד, פחות מקדנציה אחת.
ולא זאת בלבד: כפי שהוכיחה פרשת "אוריינט האוס", שכמעט סיימה את כהונת נתניהו באותו פיצוץ רבתי שנמנע מאז "פרשת המנהרה" – מערכת האיזונים הלא-רשמית, המאולתרת, פועלת אצלנו גם במישור העשייה השוטפת: רק אישיות כזאת של נתניהו מסוגלת הייתה להפעיל את מערכת הבלמים והאיזונים ואת פעמוני האזעקה של כל סובביו, מאנשי הצבא ועד המערכת המשפטית, ולמנוע ברגע האחרון הסתבכות נוראה. ערנות כזאת, חידוד חושים כזה מצד המערכת כולה לא היו מתקיימים, כמובן, אילו היה מדובר בראש ממשלה הידוע בציבור כאחראי וסמכותי. וגם על כך – על הדגמת חוזקה החיסוני הנרכש של המערכת ששרדה אותו – מגיע לנתניהו קרדיט.
עד כאן דבריו. קטע זה מעניין במיוחד עכשיו לאחר הקדנציה השנייה והארוכה שהחלה במרץ 2009. הרי, לטענת מבקריו, ריסק נתניהו את מערכת האיזונים וכיום קשה למצוא גורם שיאתגר את שלטונו. עם זאת, מבקריו של נתניהו יכולים למצוא ניחומים בדבריו של רוזנבלום שאיש לא יכול להפיל את נתניהו "טוב יותר, מהר יותר, זול יותר" (כפי שהגדיר ערב הבחירות ב-1996 את "הסכם השלום שאני אשיג") מאשר הוא עצמו.
אבל אז עולה השאלה אם ההיסטוריה דינה לחזור על עצמה. ועל זה אמר קרל מרקס: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה".
מסע בזמן 