ב-24 לינואר 2021, על רקע הבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה, כתבה רווית הכט בעיתון הארץ שהמלחמה של מרב מיכאלי לקיום הפריימריז במפלגת העבודה מרשימה, והיא גם זוכה לרוב מוחץ בקרב כותבות מאמרים ב"הארץ" אבל האמת היא שגם אם היא תנצח את מפקדי הארגזים, את המנגנון, ואת המועמד המקורב לאיציק שמולי ועמיר פרץ (לצידם רצים עוד כמה פעילים אלמוניים לחלוטין, זולת גיל ביילין, בנו של יוסי) האירוע כולו גובל בתימהונות.
מפלגת העבודה מונה אמנם 37 אלף חברים, ובמהלך היום אף נרשמו דרמות ותככים ("שר האוצר לשעבר, אברהם (בייגה) שוחט, לא רשום בספר הבוחרים, גם רוח'לה שגיא, שפעילה במפלגה כבר ארבעים שנה לא מצליחה להצביע. כמו שאתם מבינות ומבינים – לא חוסכים במכשולים. אל תתנו להם לקחת לנו את הבית", אמרה מיכאלי).
אלו לא משנים את העובדה שמפלגת העבודה היא אורגן מת. משעה שאריאל שרון ייסד את קדימה ופתח לאלקטורט העבודה את קופסת האלטרנטיבות לליכוד ומאוחר יותר לנתניהו – המפלגה שהקימה את המדינה התגלגלה בתהליך פחות או יותר קבוע לסופה (בתרומת חלק מראשיה והסכסוכים הפנימיים האינסופיים בה).
השחקנים החדשים שעלו באחרונה למגרש – מרון חולדאי דרך עפר שלח וירון זליכה – חומדים את מצביעיה שנפוצו לכל עבר. יש מי שמגדירים את הפריימריז בעבודה למלחמה על מקום 4 אצל חולדאי, שבעצמו מתקשה בסקרים. אבי שילון כותב כאן שלהצבעה לשמאל כבר אין שום משמעות. לא, המצב בשמאל לא טוב בכלל. הפריימריס בעבודה הם המחשה מוזרה שלו.
מסע בזמן 
פרסם את זה מחדש ב-עולם הידע של יובלוהגיב:
אתמול ביום שני נערכו בחירות לראשות מפלגת העבודה בהן נבחרה מירב מיכאלי ברוב קולות לקדנציה נוספת. להלן דברים שנכתבו לפני הפריימריז הקודמים בהם היא נבחרה לראשונה. כולם חזו אז את קיצה של המפלגה. בינתיים היא עדיין קיימת…
אהבתיאהבתי