ב-20 לאוקטובר 2000, מספר ימים לפני יום הזיכרון ליצחק רבין, כתב ישראל סגל מאמר בעיתון ידיעות אחרונות מאמר בשם "אכן, אתה חסר". במאמר השווה סגל בין מנהיגותו של יצחק רבין לבין זו של אהוד ברק. ברצוני להביא כאן את הקטעים העוסקים במנהיגותו של יצחק רבין וזאת לציון עשרים וחמישה שנים להירצחו.
לפי ישראל סגל, יצחק רבין היה מהוסס והתחבט מאוד, בעיקר בינו לבין עצמו, בשעות שלפי העשייה, אבל מרגע שנפלה ההכרעה, בעשייה עצמה, היה נחוש ותקיף.
דוגמא לכך בוא מוצא בכך שרבין גילה זהירות רבה, כמעט אובססיבית, לפני שהחליט על מבצע אנטבה. הוא עבר שוב ושוב על הפרטים, בדק את מזג האוויר, את המרחקים, את החלופות, בקיצור, הוא "הוציא את הנשמה" למתכנני המבצע, אבל בעיקר הוציא את הנשמה לעצמו. אבל מרגע שהכריע – השמים היו הגבול.
לפי סגל, כך גם היה לגבי הסכמי אוסלו. רבין, איש ספקן ומפוכח, גילה חוסר אמון בסיסי כלפי התהליך וההכרעה האסטרטגית-מדינית על הליכה לקראת פרשת דרכים היסטורית בינינו לבין הפלשתינים. הוא בוודאי לא קנה את חזון אחרית הימים והמזרח התיכון החדש. אבל מרגע שחצה את הרוביקון שגעש בתוכו, הוא גילה תקיפות רבה מול כל המקטרגים ומידי הבליסטראות שקמו עליו מכל עבר. גם בתקופת הפיגועים האיומה, כאשר אוטובוסים התפוצצו במרכזי ערים, כאשר בצמתים והכיכרות פרצו הפגנות סוערות נגדו, כאשר עזר ויצמן קרא לו בפומבי להפסיק מיד את התהליך המדיני ולקחת פסק זמן, רבין לא נכנע ולא נסוג. הוא חייך את חיוך המבוכה שלו, והמשיך בשלו.
הוא טוען גם שיצחק רבין אימץ את הסכמי אוסלו, בין השאר, משום שאחת ההנחות המרכזיות שהזינו אותם הייתה שיש בעיות שלא ניתן לפתור בזמן הנראה לעין האנושית. זאת הייתה החוכמה המדינית שגובשה אחרי מאה שנים של סכסוך לאומי. הוא לא האמין שאפשר לחתוך באבחה אחת אתת, כמו אלכסנדר מוקדון, את הקשר הגורדי בינינו לבין הפלשתינים.
כפרפרזה על דבריו, ב-4 בנובמבר, עוד ימים ספורים, נציין עשרים וחמש שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין זיכרונו לברכה, ובימים אלה יותר מתמיד בא לזעוק, חבר, אתה חסר.
מסע בזמן 