אחד הדמויות המעניינות בפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונות הוא אהוד ברק. ברק, שהיה הבטחה גדולה ב-1999 אכזב קשות לאחר קדנציה קצרה מאוד אך למרות זאת המשיך להיות חלק מהחיים הפוליטיים במדינת ישראל עוד שנים רבות לאחר מכן. ברצוני להתייחס כאן לדבריו של רביב דרוקר, כפי שהובאו בסוף ספרו חרקירי על תקופת שלטונו של אהוד ברק.[1]
להלן דבריו: שלושה שבועות אחרי ההפסד בבחירות קיימם אהוד ברק תדרוך פרידה לכתבים צבאיים. באותו שלב כבר היה ברור שהוא הולך סופית הביתה. ברק נשאל על האפשרות שיחזור בעתיד הקרוב לכהן כשר ביטחון.
"כמי שבשנת 2015 יגיע לגילו של שרון ובשנת 2020 לגילו של שמעון, זה לא הכול אבוד. אני חושב שהיום זה לא הזמן לדבר על זה. כרגע אני לא דן בזה ולא מתכנן את זה ולא שוקל חזרה מהירה הנה. אבל לגבי השאלה העקרונית האם אני רואה את עצמי נפרד לתמיד מהחיים הפוליטיים ומההנהגה הפוליטית-מדינית? התשובה היא 'לא', בגלל אופק הזמן והנתונים שכרגע תיארתי".
אי אפשר לקחת מאהוד ברק את מה שיש לו – כושר הניתוח, מהירות התפיסה, אומץ הלב. התכונות שהספיקו כדי להיות מפקד מוכשר בסיירת מטכ"ל היו רחוקות מלהספיק לכהונת ראש ממשלה. ברק ירד מהבמה הציבורית במארס 2001. מאז הוא לא נתן שום סימן שהוא חושב שיש לו מה לשנות. ההפך. ברק מצדיק מעל כל בימה את פעולותיו כראש ממשלה.
כל חייו הבוגרים שמע ברק שבדרך שבה הוא מתנהל הוא לא יוכל להצליח. כל חייו הוא התעלם מהאזהרות האלה ותמיד צדק. הוא התמנה לראש אמ"ן, סגן רמטכ"ל, רמטכ"ל, שר פנים, שר חוץ וראש ממשלה בזמן שיא. פעם אחת בלבד הוא טעה. מה לעשות וזה היה דווקא בתפקיד החשוב ביותר.
הדברים שאמר ברק לכתבים הצבאיים מלמדים, כנראה, על הדרך בה הוא רואה את חזרתו לשלטון. מבחינתו לא אהוד ברק הוא שצריך להשתנות. הציבור צריך להשתנות. עד 2015 נהיה מספיק חכמים, מספיק מפוכחים כדי להבין עד כמה ברק היה ראש ממשלה מוצלח. לחלופין, הזמן שיחלוף ישכיח מאתנו את עשרים החודשים שברק היה בשלטון. עדות חיה לזיכרונו הקצר של הציבור הרי החליפה את אהוד ברק בלשכת ראש הממשלה.
עד כאן דבריו של רביב דרוקר. דברים אלו נכתבו בערך שנה לאחר סיים אהוד ברק את כהונתו בראשות הממשלה. מאז עברו הרבה מים בירדן. אהוד ברק הספיק לחזור למפלגת העבודה ולכבוש אותה מחדש. בשנת 2009 הוא עמד בראשה כאשר הצטרפה לממשלה בראשותו של בנימין כנתניהו כאשר הוא מתפקד כשר הביטחון. לא עברו שנתיים מאז והוא לקח קבוצת חברי כנסת והקים סיעה חדשה בראשותו, עצמאות, והמשיך לכהן בממשלתו של נתניהו.
רק בנובמבר 2012 הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנית ועל כך שלא יתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה. גם אז לאחר כשש שנים לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים הודיע ברק כי בכוונתו להקים מפלגה בשם ישראל דמוקרטית במטרה להחזיר את מדינת ישראל למסלול הנכון. לשם כך הצטרפה המפלגה בראשותו לרשימה משותפת בשם המחנה הדמוקרטי יחד עם מרצ והתנועה הירוקה. הרשימה קיבלה חמישה מנדטים והוא לא נכנס לכנסת. גם אחרי זה הוא לא הפסיק ועד היום הוא עדיין מופיע בכל במה ומטיף להפלת שלטונו של בנימין נתניהו המהווה לדעתו סכנה לדמוקרטיה בישראל.
מכאן שבדבר אחד אהוד ברק בטוח צדק, לחיים הפוליטיים הוא חזר. אבל כנראה שאנחנו לא מספיק חכמים ומפוכחים כדי להבין עד כמה ברק היה ראש ממשלה מוצלח. או לחלופין, כנראה שהזיכרון שלנו לא כל-כך קצר.
[1] ניתן למצוא דברים אלה בכתובת: http://drucker10.net/?page_id=1322.
מסע בזמן 